למי אכפת?

יום השואה היום,

בשנים האחרונות שבוע לפני יום השואה מגיעות כל התמונות והכתבות על מצב ניצולי השואה בישראל. כמה מסכנים הם, כמה בודדים, עניים, חסרי ישע הם.

כתבות הזועקות כמה לא מטפלים בהם יפה - המדינה אשמה.

אבל לא,

הם גיבורים שהם שרדו דבר כה נוראי לאנושות

 הם שרדו את הנאצים ועלו לישראל,

שרדו את הבוז והיחס המשפיל של אזרחי המדינה באותה עת והצליחו לקים בית ומשפחה

שרדו את ההתעלמות וחוסר ההכרה והמשיכו בחייהם

שרדו מאבק יום יומי בסיוטים ובגעגועים לקרוביהם שנספו והואילו לשתף אותנו בחוויותהם המצמררות

שרדו את השחיתות והחמדנות של בנקי ישראל שלא שיחררו את הכספים שהיו שייכים להם, שהמדינה קיבלה מגרמניה,

שרדו את החמדנות של שרי ממשלה שהיו ממונים על כספם ולקחו אותו לכיסם.

וכעת,

כעת הם שורדים את השיכחה שלנו,

שורדים את המאבק הבריאותי והכלכלי כשהם אינם יכולים עוד לפרנס את עצמם בכבוד,

הם רק רוצים לשרוד בכבוד את שארית חייהם.

הם חיים בעליבות, אבל הם לא עלובים, לא מסכנים

מי שעלוב זה אנחנו, מי שמסכן זה העם שכך הוא דואג לאלו ששרדו כדי שהוא לא יכחד.

אנחנו העלובים, ולא כפי שמציגה התקשורת.

מדוע רק בשבוע של יום השואה נזכרים לחשוב על ניצולי השואה?

מדוע רק בשבוע הזה כולנו כועסים על הטיפול בניצולי השואה?

איפה אנחנו כל השנה?

משרד הביטחון דואג למשפחות שכולות היטב, כל השנה, לא רק ביום הזיכרון לחיילי צה"ל. אני יודעת כי אני רואה כמה הוא דואג למשפחה שלי שלפעמים אני נבוכה.

אבל מי דואג לניצולי השואה, לא רק ביום השואה?

אם אין למדינה כסף, (ויש), אני מוכנה שחלק מהכספים שאנחנו מקבלים מדי שנה יועברו לניצולי שואה.

בתור דור שני לניצולי שואה אני יודעת שאם לא אותם גיבורים ששרדו, לא הייתי כאן היום.

למה אחרי 63 שנה אין עדיין מי שדואג באופן רשמי לניצולים, לאלו שבזכותם יש לנו בכלל עם?

אנחנו כל כך מזדעדעים מגילויי שנאה כלפינו, בעוד אנו לא דואגים כלל לאלו ששרדו את השנאה הגדולה בהיסטוריה!

לראות ניצול שואה רעב ללחם מעציב ומרתיח אותי

אבל השימוש שעושים העיתונים במצב של הניצולים כדי למכור עיתונים בשבוע יום השואה מקומם אותי יותר מכל.

איפה אתם כל השנה? כי הוא לא רעב רק ביום השואה, הוא רעב כל השנה.

מי שעלוב זה אנחנו. לא הניצול עני, אנחנו העניים.

לתפארת מדינת ישראל

-7-