למי אכפת?

השנה אני לא כותבת על אחי,

האמת שתיכננתי להקדיש את פוסט יום הזיכרון לקצינה שמתה במהלך החזרות לטקס הדלקת

המשואות בשל רשלנות, שחיתות וזילות בחיי אדם.

אבל

בימים האחרונים נתקלתי במספר ידיעות שפשוט גרמו לאיבריי להתהפך מבפנים ולעשן של

עצבים לצאת מאוזניי.

השמאל הקיצוני שהרים את אפו בתקופה האחרונה ומעשיו, שתמיד הרגיזו אותי, 

הגיעו הערב לשבירת קווים אדומים ושפל חסר תקדים.

משום מה (לא מפליא) התקשורת הארצית מעדיפה שלא לספר על מה שקרה היום,

למרות שכבר ידעו על זה מספר ימים.

הערב, בערב יום הזיכרון, ערך השמאל הקיצוני טקס זיכרון ל"חללי המחבלים"

בהאנגר 11 בתל אביב.

כן כן. אתם קוראים נכון. בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, אירגן השאמל

הקיצוני אירוע בהפקה שנאמדת ב150 אלף שקל באחד המקומות הכי מוכרים בתל אביב.

לפני כמה ימים נעשה ניסיון לעצור את הטקס על ידי חברת כנסת אחת בודדה. כל השאר התעלמו\שתקו\התעסקו בשלהם\הצטרפו לטקס.

אני שמעתי על זה במקרה, בדרכי לטקס זיכרון בצהריים.

חשבתי שהשיא הוא כאשר אתמול הפגינו פעילי שמאל קיצוני מול טקס זיכרון צבאי,

מול עיניהם הבוכיות של המשפחות השכולות, אבל לא.

בדיוק כמו אירועי המושבה, השיא עוד היה רק בדרך - בווינטר.

כאן השיא היה הערב.

נעשתה התארגנות של הקול השפוי, אני אפילו לא אגיד של הימין, כי זה אפילו לא ימין,

זה הקול השפוי - של אזרחים שמספיק אכפת להם שהלכו להפגין מול הטקס עם דגלי ישראל.

הנה תמונה מההפגנה - באדיבות  קבוצת "כולנו נגד השמאל הקיצוני"

אז אני אמנם לא מסכימה שהשמאל הוא אויב העם, אבל זה כן נכון לגבי השמאל הקיצוני.

נתחיל מזה שלא היה צריך בכלל לקיימו

נמשיך מזה שהממשלה היתה צריכה להתערב ולעצור את ההפקה

משום שאנחנו יודעים שזו מדינת בובות, המשטרה היתה צריכה לעצור ולסגור את

האנגר 11 ולא לאשר את האירוע המביש והמתריס, ביום אבל לאומי.

אם משחק כדורגל נגמר בקטטה המונית בין שחקנים על כר הדשא ופצועים בבית חולים,

האירוע הזה, יכל בקלות להפוך ליותר טראגי ממה שהוא - להיגמר ברצח של מי מהצדדים.

ואל תתפלאו אם בעתיד הקרוב זה גם יקרה. ואז במדינת ה"בדיעבד" כולם יעצרו ויהיו נורא

בשוק "אבוי, איך קרה כאן דבר כזה? האם הכתובת היתה על הקיר?"

אני קוראת לחרם כלל ארצי על האנגר 11, שנתן קורת גג לביזיון הכי גדול בתולדות המדינה

כאחות שכולה, התביישתי.

התביישתי להיות חלק מהמדינה הזו,

התביישתי שהאנשים האלו הינם אזרחים ישראלים שחיילים כמו אחי ורבים כמותו נלחמו ונהרגו והתפוצצו ונטבחו ונפלו בקרבות כדי שאנשים כמותם יוכלו להמשיך לחיות כאן.

הרגשתי שמבזים אותי ואת הוריי, ובעיקר את אחי וחבריו לנשק שהקריבו את חייהם למען המדינה.

ערב יום העצמאות מחר, ומעולם לא חשתי חוסר פטריוטיות כמו השבוע, לאור שרשרת האירועים שהחלה בהשחתת האנדרטאות, וכאמור הגיעה לשיאה הערב.

השנה כאב האובדן התחזק, כי פתאום התחושה היא שלא ברור עבור מי הוא נלחם, על מי הוא הגן?

למה אחי נהרג כדי לשמור על המדינה שהם מנסים להרוס?

-7-

ערב יום הזיכרון.

נזכור את הגיבורים שבמותם, ציוו לנו את החיים.

יהי זכרם ברוך, אמן.