למי אכפת?

אני נגעלת.

נגעלת מהצביעות של הממשל, של המדינה שהיתה הכי אמורה לדאוג לניצולים, לחבק אותם כשעלו ארצה ובמקום זה דרשו שישמרו

לעצמם את סיפורי הזוועות והורו להם להצטרף לקולקטיב הציוני ולזרום על כולם. התביישו בהם וראו בהם כצאן שהובל לטבח.

רק השנה הנשיא פרס הודה ב 2 מילים בנאומו ש"אולי לא נהגנו כלפיהם בצורה הוגנת בעבר".

נגעלת מראש הממשלה שעומד ביד ושם ומשחק כאילו ואכפת לו מהניצולים, עסוק באמירות פופוליסטיות וקידום אג'נדות פוליטיות ביום השחור הזה.

דואג להגיד "שואה נוספת לא תהיה", בעוד רוב ניצולי השואה החיים בארץ, נמצאים בחרפת רעב, תת תנאים סוציאלים, רפואיים....

הבירוקרטיה בארץ הורגת אותם בשיטתיות שלא מביישת את אלו שהרגו את משפחותיהם במדינות אחרות.

קודם כל תדאג לניצולים, אחר כך תתעסק באחמדיניג'ד.

אני נגעלת מהצביעות בבתי הספר, כשכל שבוע בני נוער תוקפים באלימות ניצולי שואה קשישים חסרי ישע, כדי לגנוב את הארנק או סתם

לחבוט בהם בשביל הספורט.

אני נגעלת מהפוליטיקאים שמשתמשים בשואה כהשוואה לכל פיפס ושטות

נגעלת מהחרדים שלא עומדים בצפירה (הגיע הזמן שיפסיקו להראות את זה בחדשות). רוב היהודים שנרצחו ראשונים היו חרדים,

אבל עבור חראדי הארץ זה לא מדבר, הם יותר טובים, להם זה יקרה.

נגעלת מהתקשורת שנזכרת בניצולים מדי שנה בשבוע של יום השואה ומתעלמת מהנושא במשך שאר 358 הימים.

נגעלת מגילויים על העבר, על איך בן גוריון וחבריו פה בארץ ידעו על המתרחש ושילמו הרבה כסף לנאצים כדי להעלות לארץ עשירי סגולה, 

ברי מזל בודדים.

נגעלת מכולנו, על השימוש הציני בשואה, על חוסר המעש לאור מצבם המחפיר של הניצולים בארץ. לצאת להפגין על מחירי דירות בתל אביב

יודעים לצאת אבל מה עם לדאוג לאנשים ששרדו את הזוועה הכי גדולה שידעה האנושות? מה עם דאגה לאנשים שבנו את המדינה שלנו?

אבל למי אכפת?

העיקר שפעם בשנה, כולנו חושבים על כמה מסכנים הניצולים, כמה חזקים אנחנו היום לעומת 1939, העיקר שמשווים את הדיקטטור מאירן להיטלר,

העיקר שאנחנו דואגים "לזכור" כל שנה את ה 6 מליון. ומה עם אלו ששרדו? הם לא חשובים. שיישבו בשקט ויודו על כך שניצלו.

העיקר שראש הממשלה עמד ביד ושם והכריז (שוב) ששואה נוספת לא תהיה פה, בזמן שבתל אביב הפגינו ניצולי שואה על מצבם העגום