למי אכפת?

החיילת מקרקל שהסתערה יחד עם חבריה על 3 מחבלים וחיסלה אחד מהם, זכתה לשבחים ובמשך

ימים התנוססה תמונתה עם המילה "גיבורה".

מצד שני, היתה לוחמת שהתחבאה מאחורי שיח והקפיצה את כל הצבא מחשש לחטיפה.

אני לא באה לשבח את ש' או להטיח האשמות בשנייה כי לא הייתי בנעליה, אבל אי אפשר שלא לתהות -

 מה היה קורה אם המחבלים היו עוברים אותה ונכנסים לישראל עם חגורות הנפץ, או גרוע מכך, חוטפים אותה?

אני יושבת וצופה בטלוויזיה בתכנית על מלחמת יום הכיפורים. ללא ספק אחת המלחמות הקשות,

שבזכות שני דברים  לא היתה המלחמה שהכחידה את ישראל - מזל והרבה גבורה ללא גבולות של הלוחמים.

מתראיין מישהו שמתאר יום אחד של קרב, תקרית אחת עם הסורים. הוא מתאר בפרוטרוט איך הטנקים נשרפו

אחד אחרי השני, איך הוא וחברו ששרדו קפצו לתוך טנק שנפגע כדי ללחום בסורים, אחרי שהטנק שלהם הושמד עם יתר הצוות.

"בתוך הטנק נותרו רק חלקי גופות והרבה דם, לא חיילים, שחינו בתוך חלקי גופות" הוא מתאר.

"כשהוצאנו פגזים מהמלאי לתוך הקנה הם היו מלאים בדם חברינו, באצבעות, איברים פנימיים, לא היו לנו כפפות, ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך להעמיס פגזים ולירות, כי אסור לתת לסורים לעבור אותנו לתוך ישראל". הוא סיפר שירו 36 פגזים עד שכוחות האוויר הגיעו ועד שנגמרה להם התחמושת.

אני הצטממררתי רק מלשמוע אותו מספר על זה, אני לא יכולה לדמיין מה עבר עליו ועל חברו.

ויש עוד סיפורים דומים רבים כאלו ממלחמות עצמאות\ששת הימים\כיפור.

עוד סיפור גבורה הוא על תל בגבול עם הסורים. הם כבשו את התל, בה היה כוח קטן של צה"ל,

והתחילו להתקדם לתוך ישראל. החיילים המעטים שנשארו ידעו כי הם חייבים לעכב אותם עד שהעזרה תגיע.

הם נלחמו בכל כוחם, נכנסו ללוע הארי וירו כל מה שהיה להם, עד שנהרגו. היתר התבצרו במחסה ממתכת

על ראש התל וירו משם.

הם הופגזו ללא הפסקה, הרוב נהרגו, לאלו שנותרו בחיים אזלה התחמושת והאוכל, אבל הם לא ברחו,

הם נותרו שם כדי ליצור אשליה שאם הסורים יתקרבו הם יחסלו אותם. העזרה הגיעה אך חוסלה מהר מאוד,

גם העזרה השניה חוסלה. הם נותרו במתקן הרעוע מברזל. ואז הגיע חיל האוויר והבריח את הסורים אחורנית,

החיילים חולצו והחלו לאסוף את גופות חבריהם.

בזכותם הסורים לא התקדמו עוד ולא פלשו לתוך ישראל, רק טיפה עברו את הגבול.

אני לא יכולה שלא לתהות.

אם היום תהיה מלחמה דומה, וזה לא כזה רחוק מהמציאות בכלל לצערי.

האם גם היום נראה מעשי גבורה שכאלו? גבורה אמיתית ולא ביצוע תפקיד שנתפס כגבורה כי מדובר בלוחמת אשה...

האם חיילים של היום מסוגלים לקפוץ מטנק שרוף, לתוך טנק פגוע תוך כדי שיורים עליהם, ולהמשיך לירות

מתוך טנק שמלא בחלקי גופות?

נפשית, אני לא יודעת אם יעמדו בזה. הניחוש והחשש שלי הוא שהיום הם יעדיפו לברוח ו"שמישהו אחר ימשיך את העבודה".

האם פיזית חיילים של היום מסוגלים לשהות יומיים - שלושה בלי אוכל, בחלל צפוף, תחת ירי מתמיד

וגופות מרוסקות לידם? להחזיק גבעה שלמה מול דיוויזיה שלמה של כוחות אויב?

לא בטוחה.

הצבא של היום זה לא הצבא של פעם.

החיילים של היום זה לא חיילים של מלחמת יום כיפור\ששת הימים\עצמאות.

אז החיילים ראו בזה שליחות, להגן על המדינה הקטנטנה שהוקמה לא מזמן, לכבוש אדמה, להקריב את

חייהם כדי שהיום יהיה לנו איפה לחיות.

הנחישות של לדאוג שלא תהיה עוד שואה, שלעם היהודי תהיה מדינה.

היה כבוד למדינה, היתה תחושת שליחות. "טוב למות בעד ארצנו"

היום כל הדברים האלו לא ממש מעניינים 90 אחוז מהחיילים.

 30% כלל לא מתגייסים כי "למה אני צריך לתרום למדינה 3 שנים?" עדיף עבוד ולבלות.

היתר מתגייסים כי הם חייבים\כדי להשיג בחורות\כדי להיות מגניבים\כדי לירות בערבים\ כדי להחזיק נשק\

כדי להיות כמו כולם\כי החברה מצפה\

כי "קרבי זה הכי אחי".

בשנות ה40-80 לא היו צריכים סלוגנים כדי לשכנע צעירים להתגייס לקרבי.

היום... איך אביב גפן אמר? "טוב למות בעד עצמנו".

זה לחלוטין משקף, לצערי.

וזה אפילו לא באמת אשמתם של החיילים.

איך אפשר לצפות מחייל שיקריב את חייו עבור מדינה, כששוללים ממנו את האפשרות לנסוע ברכבת

"כי זה מפריע לשאר הציבור" או חראדים שיורקים לו בפרצוף\ שמאלנים קוראים לו רוצח.

איך אפשר לצפות מחיילות להילחם ולסכן את חייהן כשאומרים להן לשבת מאחור באוטובוס,

ואפילו בבסיס שלהן כשמגיע זמר חרדי שלא מסכים לראות חיילות מול העיניים, אז מה אם זה בסיס של לוחמות קרקל?

פעם היה כבוד לחיילים, וללוחמים היתה רוח גבורה.

היום אין כבוד לחיילים, וחיילים מעדיפים להציל את עצמם מאשר להגן על הגבול.

אני ממש חרדה מהמלחמה הבאה של ישראל. כל מלחמה היא דבר נורא, אבל פעם היתרון המספרי של

צבאות האוייב היה מובס בזכות יתרון השליחות שלנו, "להיות או לחדול". היום? את מי זה מעניין?

למי אכפת?

העיקר שמענק השחרור ייכנס לבנק.

-5-

סבא וסבתא שלי, שרדו את אשוויץ.

לפני שבועיים מצאתי בין החפצים הישנים שלהם, מסמכים ותמונות נדירות שמעולם איש לא ראה.

לא אני ולא אמא שלי או אחיה.

מסתבר, שלפני שעלו ארצה, חזרו לבקר במחנות ההשמדה, והצטלמו שם, במקומות הנוראיים שהיו

"ביתם" במשך 4 שנים ארוכות.

תמונות מאלבום ישן ומתפרק שמצאתי בין חפציו של סבא יעקב.

ליד משרפה במחנה השמדה. סבא שלי הוא הראשון משמאל, המלח שמביט אל המשרפה.

הבחור ה4 משמאל, הוא לוי, אחיה של סבתי.

עד שראתה את התמונות, אמא שלי לא האמינה שהוריה חזרו למחנות לאחר המלחמה. אין הוכחה ברורה מזו.

סבתא שלי, בסך הכל בת 15 בהגיעה למחנה ההשמדה, היתה שפן ניסויים של מנגלה, ולאורך כל חייה סבלה

מהניתוחים שביצע בה חולה הנפש.

סבא שלי, עבד בכל עבודה שמצא במחנה כדי להמשיך להוכיח את חיוניותו, כדי שקציני האס אס ימשיכו

להחזיק אותו בחיים. הוא הניצול היחיד מכל משפחתו. כולה נכחדה בשואה, וכך בגיל 19 מצא את עצמו

לבד בעולם, במאבק הישרדותי יום יומי. עד היום אנחנו מנסים למצוא קרובים שלו, אולי חלק ניצלו בכל זאת.

מהמשפחה של סבתי, נותרו כמה שורדים. 3 אחים, דוד ועוד קרוב רחוק.

1. בבקתת העץ הזו התגוררו חלק מחבריהם של יעקב וסוניה, שניצלו וחזרו איתם, להצטלם שם.  

2.  במרכז המחנה, סבא שלי עומד מימין. (יש הרבה תמונות באותו מקום, כנראה סימל להם משהו).

יעקב וסוניה הכירו במחנה. התאהבו, שרדו, ועלו יחד לישראל, עוד לפני שהיתה ישראל.

על הבתים שלהם, וכל רכושם וחפציהם השתלטו פולנים ולא היה להם לאן לחזור.

"קבר מס' 4, 2000. 25/4/1945".  סבא שלי מימין, בבגדי מלח.

את אשוויץ הם שרדו יחד, באמצעות יהלומים שסבתא שלי הצליחה להבריח איתה. הם מכרו יהלום

תמורת קליפות תפוחי אדמה, או תמורת מעבר בטוח בסלקציה השבועית. בשחרור אשוויץ, נותרו להם

2 יהלומים וטבעת זהב עם אבן אודם, השריד היחיד שנותר לסבתא שלי מהחיים שלפני המלחמה.

היום, הטבעת של סבתי שמורה אצלי, ו2 היהלומים אצל אימי.

 

שלטי זיכרון בכניסה למחנה. ולמעלה - אנדרטת זיכרון. ממה שהצלחתי להבין מהשלט זה

שם המחנה - בלזן ברגן (מחנה השמדה). מספר הנספים ולמטה מצויין שהם נרצחו על ידי הנאצים.

לאחר המלחמה סבא שלי התגייס מיד והפך למלח. בגרמניה שלאחר השחרור.

סבתא שלי עברה טיפולים רפואיים כדי להקטין את הנזק שעשה מנגלה. אמרו לה שבשל הנזק,

היא לא תוכל להביא ילדים, אך עם הרבה כוחות נפשיים ופיזיים היא התעקשה וילדה 2 ילדים: בת ובן.

אחרי המלחמה, משפחתה של סבתי היגרה לקנדה, אבל סבא שלי קבע ש"אחרי שכזה דבר קרה,

ליהודים יש רק מקום אחד - ישראל".

הם עלו דרך הסוכנות היהודית, ב1945 וב48 סבא יעקב כבר לחם ב"צבא העם" שלימים הפך

ל"צבא הגנה לישראל" - צה"ל. חייל וקצין מצטיין.

ממחנה השמדה למחנה מעבר. סבא שלי עם אופניים, במחנה מעבר לפני המסע ארצה.

 ויזה על שם סבא שלי, מה - 16/6/45. אני לא יודעת אם זה גרמנית או פולנית. אם מישהו מבין מה כתוב,

אני אשמח לתרגום. זו ויזה לצ'כיה או מצ'כיה. לא הצלחתי להבין. אני רק יודעת שהוא עלה מצ'כיה לישראל.

ידיעה מעיתון שהיתה שמורה בנרתיק מסמכים של סבא שלי - ידיעה בעיתון ביידיש על התארגנות

להתיישבות בקיבוץ זורבבל. זה מה שהבנתי מהיידיש העילגית של אמא שלי... יש תמונה שלהם באותו קיבוץ.

פה לא צריך תרגום.

הצד הפנימי של תעודת מפקד העולים. רק מחקתי את שם המשפחה.

לאחר קום המדינה ערכו מפקד מסודר של האזרחים. כפי שניתן לראות, יש תאריך עליה - 22/9/46

ויש את תאריך המפקד - 23/5/48.

תצהיר בו מבקשים קרובי משפחה של סבתי להוכיח את זהותה והסבר כי כל התעודות שלה נהרסו

במהלך המלחמה. מה שסימנתי באדום.

לפני 4 שנים, השתתפתי בסרט תקופתי על תקופת העליה הלא חוקית בזמן המנדט הבריטי, וגילמתי את

דמותה של סבתי. שמה, מספר הזיהוי על הזרוע, והטבעת. אני זוכרת שחזרתי מצילומים יום אחד

וכשנכנסתי בדלת, אמא שלי נראתה כאילו וראתה רוח רפאים.

אני לא גאון אופנה, אבל כשלמדתי משחק היינו מקבלים מטלות -

להגיע לשיעור כדמות משנות ה20\30\40\50\60\80\90....

אז אני זוכרת מה מאפיין כל עשור פחות או יותר.

אני יודעת ש"רטרו" זה IN ושכמו בדפי ההיסטוריה, גם באופנה,

הכל חוזר - אם זה הבגדים, התסרוקות, האביזרים, הנעליים, תכשיטים,

מכוניות שמעוצבות "כמו פעם", חנויות, מסעדות, רהיטים, תמונות לקיר,

ווילונות, בקיצור, הכל.

"מראה עתיק" לריהוט, "משופשף וישן" בבגדים, "בסגנון שנות ה-"

לתכשיטים ואביזרים, ליין הלבשה...

משלמים יותר על ג'ינס דהוי משופשף וקרוע, משלמים יותר על רהיט

ישן או ב"סגנון ישן".

ולמה לא?

פעם הכל היה יותר טוב, יותר יפה, יותר איכותי. מכשירי חשמל,

רהיטים, רכבים.. הכל החזיק מעמד טוב יותר למשך שנים ולא

התקלקל כל שניה. היום כשמשהו מתקלקל שווה כבר לקנות חדש, 

כי הכל באיכות כזו גרועה שלא שווה לתקן.

קידמה?

מי צריך אותה? בשביל מה קידמה טובה אם הכל היה טוב יותר

לפני 50-6 שנה? 80 שנה... נכון, קדמה רפואית זה טוב, אבל פעם

גם היו פחות חולים ופחות מחלות ופחות וירוסים. דברים כמו איידס

וסרטן היו נדירים (למרות שהיו מחלות קטלניות אחרות).

הקידמה עוזרת לנו רפואית, אבל גם היא זו שגרמה לזה, בהרבה מקרים.

אם לא היה את כל הקרינות מכל המכשירים החשמליים, האנטנות,

הפלאפונים.... אם האוזון לא היה נפגע מהחרא שאנחנו מייצרים

והשמש לא היתה כזו קטלנית כמו היום, אז היו פחות חולי סרטן...

היה פחות ריסוס על תוצרת חקלאית, אוויר נקי יותר, שגרת חיים איטית יותר...

חינוך? על הפנים

ערכים? בימינו צריך לחפש את המילה במילון

נוער, "דור העתיד"? גרוע מאי פעם

שנאה ומלחמות? בוערת ועל סף פיצוץ.

קולנוע? ממוחזר, ממוסחר ורדוד.

אומנות? מתרפקת על העבר

משטר? בדיחה עצובה

אלימות? מזכירה את שיקאגו של שנות ה30.

פעם היה פחות. פחות מהכל, אבל מה שהיה, היה טוב, יותר טוב מהיום.

פחות סרטים, פחות אולפנים, פחות שחקנים, פחות אומנים, פחות זמרים,

פחות פוליטיקאים, פחות בתי ספר ואוניברסיטאות, פחות רכבים,

פחות מפעלים, פחות אנשים, פחות מדינות, פחות מוצרי חשמל,

פחות ערוצי טלויזיה, פחות עיתונים, פחות בגדים, פחות....

הפנינים, הנוצות והאביזרים לשיער הם שיא האופנה היום (שנות ה30-40), 

ביגוד-  של שנות ה40, השיער - 30-40,

יותר ויותר רכבים חדשים ב"מראה של פעם".

אם פעם היה לי קשה למצוא כובעי מגבעת (מתה עליהם), היום יש

כמעט בכל חנות. תמונות ופוסטרים לקישוט הקירות עם לוגואים ישנים,

ותמונות מ"פעם" (מסטיק עלמה, קוקה קולה, חמאה וכו...)

אלילים כמו אלביס, הביטלס, הדורס.

היום כל פוץ שיודע להחזיק מקרופון חושב שהוא זמר.

ענקים כמו וולט דיסני, צ'ארלי צ'פלין, היצ'קוק, טריפו, ברגמן.... אפילו

מרטין סקורסזה שנחשב לגאון קולנועי התקלקל עם ה"קידמה" והיום

עושה סתם סרטים. מתמזג עם הבינוניות. אלה הבמאים שעיצבו את

הקולנוע (לא החלוצים אבל הראשיים במאה האחרונה.)

דורות כבר אין כאלה. יש במאים טובים, את ספילברג, לינץ...

אבל גם בעוד 20 שנה, ימשיכו ללמד על טריפו וברגמן שחרוטים

בדפי ההיסוריה ולא על לינץ או ספילברג.

כל ילד שהחזיק מצלמה פעם בחייו חושב שהוא במאי ויש מלא

סרטים גרועים מדי שנה.

ובקשר לשחקנים - פצ'ינו, דה נירו, סטריפ, סרנדון,  הופקינס,

הקמן... הם זן נכחד של שחקנים איכותיים, ברמה הגבוהה ביותר.

כל מתלהב שלקח קורס של חודש, פעם בשבוע חושב שהוא שחקן

ובדורות שבאים אחרי אלו שהזכרתי, מעטים אלו שבעלי כישורי

משחק משכנעים על המסך.

אין אף שחקנית שיכולה לרשת את סטריפ ואף שחקן שיכול להכנס

לנעליים של הופקינס או פצ'ינו ויצליח ללכת.

אומנים? חחחחחח

פה בכלל מצב קשה. מי הגיע לגדולה של מוצארט? או פיקאסו?

וואנגוך?  שייקספיר?

פעם מכונת כביסה היתה מחזיקה 10-15 שנה. כנ"ל מדיח, סלון, מגהץ וכולי.

היום? פפחחחח הכל made in china או טיוון. הכל זול ומתקלקל.

הכל בתרבות האינסטנט, כאן ועכשיו. הכל יותר קטן, פחות איכותי ויותר יקר.

פעם היה כבוד, היו ערכים, היה חינוך. היום? מורה צריכה לומר

תודה שהיא יוצאת בחיים מיום לימודים.

פעם היינו מזדעזעים ממקרי אונס, ממתבגרת בהריון, נחרדים ממקרי

אלימות שבוצעו על ידי ילדים.

היום? היום נאנחים ואומרים "עוד אחד..." והוותיקים בינינו אומרים ,

"אחח לאן התדרדרנו שילד בן 12 אונס ילדה בת 5"...

פעם פטריוטיות לא היתה מילה גסה, והיו פוליטיקאים שכן הזיז להם

מה קורה למדינה ולא רק לתחת שלהם ולכיסא שהם יסדרו לו.

פרס הוא היחיד שנותר מאותו זן נכחד של פוליטיקאים.

גם כאלו הפסיקו לייצר. לא שאני חושבת שהוא טלית לבנה,

אבל לא חשוב אם אתה ימין או שמאל, שמעון פרס הוא זן אחר

מקן הצרעות שיש לנו שם בשלטון. הוא מייצג זן נכחד של פוליטיקאים

שעוד עשו דברים בשביל המדינה ולא רק לטובתם. אלו שבנו את הארץ הזו.

"מלח הארץ".... פעם היו פוליטיקאים עם עמוד שדרה ולא חבורת

בכיינים מושחתים כמו היום.

לכל עשור במאה הקודמת היו מאפיינים ברורים, אם זה באופנה,

בתסרוקות, בעולם הבידור, הכל. אפשר להבדיל בין שנות ה20 ל40,

או 50 ל60, או 30 ל80. ונראה כאילו אחרי שנות ה90 הכל התאפס

וכל פעם חוזר אחורה בזמן לעשור שונה ומחזיר לאופנה מה שהיה

באופנה באותו עשור.

השנה שנות ה30 שולטת באקססורייז, 40 בלבוש ושיער,

 60-70 במשקפי השמש... זה קצת משתנה משנה לשנה.

מבינים שאין על הישן, ושבעצם פעם ידעו הכי טוב.

תמיד אמרתי שהייתי רוצה להיוולד בשנות ה40, אולי אפילו קודם.

עידן תמימות (יחסי). לא הכל היה שטחי, סינטטי ואינסטינט.

בלימודי קולנוע, אמר לנו מרצה חכם - "כל מה שתעשו, כבר נעשה לפניכם,

לפחות פעמיים. אתם לא תמציאו שום גלגל. כל תסריט שתכתבו כבר קיים,

אולי עם שמות אנשים וערים שונות אבל עלילה זהה".

אז בעצם אנחנו ממחזרים את החיים כל הזמן. כי גם ההיסטוריה חוזרת,

וגם האופנה חוזרת וגם הסרטים.... אז למה לא לצאת מהשבלונה

ולהיות יצרתי קצת?

באיזה עשור הייתם רוצים לחיות?

-4-

שבוע טוב לכולם