לחופש נולדה

כמו הלך נודד אני.  בדרכים רבות נדדתי, טעמתי,ראיתי, לא את הכל, זה ברור.

נשאר שם עולם שלם לכבוש,להכיר ותמיד ישאר,לא משנה עוד כמה אנדוד, כמה אבדוק.

אבל אני רוצה הביתה.

כשהייתי סטודנטית למדתי שיר,זוכרת אותו ממש במעורפל אבל הוויתו הייתה שלא משנה כמה תנדוד, כמה תלך, המסעות האמיתיים הם בנפשך פנימה. בתור סטודנטית, הרפתקנית למדי, תוססת ויפה, נראה לי העניין די תמוה, ניסיתי לפענח את השיר אז כשנקרא בקול רם, באנגלית ויקטוריאנית על ידי מרצה מזדקן.  הבטתי החוצה ודמיינתי את אלפי ומיליוני המקומות אותם לא ביקרתי,אלפי הגברים אותם לא ידעתי,מיליוני האמיתות אותן לא גיליתי, החיים השוקקים מחוץ לכתלי החדר, מעבר למילים העתיקות שנישאו בחללו. לא ממש הבנתי אותו אז. לא ממש.

נדדתי רבות,אהבתי, מצאתי וגם איבדתי,קיבלתי, נתתי, כאבתי ,אהבתי, בדרך התחתנתי ,ילדתי שני ילדים מדהימים אבל מעולם לא שבעתי. רציתי עוד ועוד לטעום מהעולם הזה. כמו טום סויירית כזאת שבאה לעולם להרפתקאה אחת גדולה.

והיום, בגיל 34, אני רוצה הביתה. זה לא שלא הייתי פה כל הזמן, ממש הייתי, אבל תמיד דמיינתי מה יש שם,רחוק.כל מבט של גבר שלא היה שלי היה פספוס,כל הרפתקאה שלא מימשתי הייתה החמצה,אבל עכשיו רוצה את מה שיש כאן ,קרוב קרוב. רוצה בכל מאודי,לחקור את הקרובים אליי והאהובים,לעשות את המסעות האמיתיים בתוכי פנימה. כמו אז בשיר לפני 10 שנים.