לחופש נולדה

אני כבר ילדה גדולה. אמא בעצמי.אבל ישנם ימים בהם אני מתגעגעת ,בהם אני רוצה את אמא שלי.

רוצה לרוץ לזוג ידיים פתוחות שיחבקו אותי ויגידו: יהיה בסדר, את יכולה לנוח עכשיו. הניחי את כל מסעותייך כאן, את כל דאגותייך. אני אדאג לך ילדתי. כן, את יכולה לבכות ,זה בסדר.

ואז נועם מתוק יציף אותי, כמו אז כשהייתי ילדה. נועם של שקט ורגיעה. נועם של ילדה קטנה שיודעת ששומרים עליה שלא צריכה לדאוג לכלום. רק להיות נאהבת.

היום טיילתי עם ילדיי בחוץ, מנצלים את שעות האור המועטות שעוד נותרו לנו לשוטט בעולם הזה.

פתאום נעצרה ילדתי, החלה לבכות וכל גופה רעד. מהרתי אליה. היא עמדה ליד גדם עץ שלא מזמן נכרת. "אבל אהבתי את העץ הזה" יבבה.  ומה יכלתי לומר לה, אני ,הגדולה, הכל יודעת? שאנשים הרסו מה שגדל וצמח במשך שנים? שאין אני יכולה לשמור על הכל? ולקחתי אותה בזרועותי, עטפתי אותה במעיל הגדול שלי והתחבקנו בשקט. את כל כאבה רציתי לקחת ממנה.

והבנתי שככל שהיא גדלה העולם יכול להסב לה כאב רב יותר ואני יכולה לספק לה נחמה קטנה יותר.

ויום אחד היא תהיה בעצמה אמא ותתגעגע לחיבוק המגן שלי. אבל היא תצטרך להיות חזקה וגיבורה,לפרנס,לחנך,לבשל ולכבס להיות אסרטיבית ולדעת לאהוב.להיות אחראית ולוחמת כשצריך. להיות חזקה.

כל כך רציתי חיבוק. אבל לי ממזמן כבר אין.