לחופש נולדה

אני אף פעם לא חולה. פשוט לא. לא זוכרת מתי הייתי ממש חולה בעשר השנים האחרונות. מחלה כזאת שתשתק אותי שתוציא אותי ממעגל החיים הזה. כשאני פוקדת את רופא המשפחה שלנו מידי פעם למען אחד מבני המשפחה,הוא תמיד צוחק על התיק הריק שלי ואומר שאני היא הדוגמא למה הוא המין החזק באמת. אמזונה הוא קורא לי. (הוא לא יודע שאני לביאה).

בכל פעם שמפקד החיידקים דופק אצלי בדלת ושואל אותי אם אפשר להכנס, אני מודיעה לו שהמסיבה עברה לשכנים. וזה קורה הרבה,אני פשוט לא מרשה לו להכנס אליי לגוף לחוצפן הקטן.

בעלי חזר אלינו. אנחנו שוב משפחה.

הרומן האסור, הגילוי שלו, העזיבה של בעלי אותי,הלבד, החזרה שלו, ההתמודדות עם מה שהוא מרגיש ועם מה שאני מרגישה. זה כבר היה יותר מידי. הפעם כשמפקד החיידקים הגיע לשאול איפה חוגגים,פתחתי לו את הדלת. פה חוגגים הודעתי לו.

וכך בלילה הרגשתי איך הוא וחבריו הקטנים בונים להם מבצרים מבצרים בגרון שלי, הרגשתי איך הם מתרבים משניה לשניה בקצב מדהים. אפילו את הדגל שתקעו בסוף הרגשתי טוב טוב.

לא יכולתי לזוז, רק לרעוד ופשוט לא לתפקד.

ומי טיפל בילדים,דאג לבית,קנה מצרכים,כיסה בעוד שמיכה והביא כוס תה בארבע בבוקר? כן, בעלי,כאילו לא הרסתי את חייו לפני שבוע.

יש תרופה כזאת לגוף, אנטיביוטיקה, הרופא שלי שממש התפלא מה קרה לאמזונה שלו (תמיד חושדת ברופא הזה שיש לו מחשבות סוטות...) נתן לי מהתרופה הזאת והרבה,אפילו רצה לאשפז אותי, סירבתי בנימוס, לאט לאט התרופה שוברת לסטרפטוקוקים הקטנים את מבצריהם מחזירה אותי למה שהייתי (פחות כמה קילוגרמים..).

מי יתן גם תרופה ללב כואב. אמן.