לחופש נולדה

חרדיה עטופה בפיאה פסעה מולי. נראתה בגילי. אני עם הג'ינס ונעלי ההתעמלות והיא באיזה חלוק מהוה שמסתיר את גופה. שישה ילדים נסחבו אחריה. עיניה כבויות,עונה להם מכנית, מנגבת אף נוזל,מרימה את הפעוט שמעד. האם היא מאושרת? על מה היא חולמת בלילות? האם כשבעלה רוכן מעליה באהבה או לא באהבה על מנת להביא את הילד השביעי היא יודעת שמותר לה להנות מהגוף שלה? האם היא חוותה אורגזמה? האם חושבת שמגיעה לה אורגזמה?

אולי חלק מהבעיות מתחילות בכך שאנחנו חיים בעולם קפיטליסטי,עולם המטיף לאינדיבידואליות,הגשמה עצמית.

הנאות החיים,הסיפוק העצמי,"האני" הפכו למרכז קיומנו. אולי בחברות מסורתיות יותר לא היינו חושבים שמגיע לנו האושר הזה כל הזמן. אז אולי הייתי מבינה את מעמדי כרעיה וכאם,לא שואפת לשום הגשמה עצמית אלא ממלאת את תפקידי כבורג במערכת משפחתית ענפה ומשומנת,מערכת משפחתית בה אין לי ברירה אלא למלא את תפקידי המסורתי בשקט. והייתי בטוחה שזה בסדר. שככה זה. ככה סבתא שלי הייתה,ככה אמא שלי הייתה וגם הבת שלי יום אחד תמלא את התפקיד.

יתכן שאותה חרדיה לא מאושרת, רוב הסיכויים שלא.

ההבדל ביננו הוא שאני חושבת שהאושר הוא הזכות שלי והיא לא.