לחופש נולדה

הוא הלך למילואים האדם שאוהב אותי ללא תנאי. שאוהב אותי גם אם הדרך שלי מכאיבה לו. שמסכים להכיל גם את שיגיונותיי.

הוא הלך. חיבקתי אותו חיבוק של פרידה. של תודה. תודה על שהסכמת לקבל אותי איך שאני. שממשיך אתה לאהוב אותי בכל דרך שאלך בה.

חיבקתי אותו חיבוק של שני חברים למסע משותף. מסע שהתחלנו יחד כנער ונערה והיום אנחנו גבר ואישה באמצע שנות השלושים שלנו.הורים,נושאים בנטל חשוב ומשמעותי. מסע שהתחלתי עם הרבה ספקות ,חששות ותהיות שחשבתי שהזמן ירגיע,ימתן,יחליק וגיליתי שהזמן רק מעצים את חוסר הידיעה,את הבלבול.

אותה תחושת בטן של רצון לברוח רחוק רחוק שדקרה לי בבטן אז בגיל 19 שורפת אותי היום בגיל 35.

אולי תחשבו שאני מטורפת- אבל אני מאמינה בחזיונות.

אתמול ראיתי אחד. בצהרי היום,באור מלא,רץ לו תן בודד לאורך השדה הריק. ממש באמצעו.

הם לא יוצאים ביום ובטח לא באופן כל כך גלוי. הוא היה מפוחד. לא ידע בדיוק מהי הדרך ואיך הגיע לסיטואציה הזאת. חשוף לסכנות, ללא כיוון,גלוי לעין.  

כל מה שיכל לעשות זה להמשיך ולרוץ קדימה, בתקווה שבסוף יגיע בשלום, ימצא את מבוקשו. פשוט להמשיך ולרוץ קדימה,זה הכל.

(ותודה לכל מי שעודד אותי כש"נעלמתי". אוהבת אתכם!)