לחופש נולדה

זה מוזר הענין הזה עם השואה. המשפחה שלי לא חוותה את זה ישירות ממש.

ההורים של אמא שלי הם חלוצים, עלו בעליה השניה לבנות את הארץ. לפני שכל הנאציזם התחיל באירופה.

המשפחה של אבא שלי הגיעה מבולגריה. שם השואה עצרה ממש על סף הדלת.

אבל אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר צופה בסרטי הזוועה של יום השואה ובוכה יחד עם אמא שלי.

אני מרגישה כמו דור שני, אולי בגלל שטיפת המוח הלאומית שכולם כאן עוברים מגיל צעיר.

מאז שנהייתי אמא,אני לא מסוגלת לחשוב על היום הזה. נמנעת ממנו במודע.

לפעמים יש לי דמיונות נוראיים.

אני עם ילדיי הקטנים שנקרעים ממני באימה וצועקים "אמא אמא"

שלושתנו עולים על הרכבת למוות, בני התינוק מושלך לרצפה.

הדמיונות האלה לעיתים מופיעים לי סתם ככה, ביום רגיל.

מן חרדות יהודיות כאלה שהוטבעו בי כעם נרדף,קטן,סובל,עם שהיה צריך את אסתר מהמגילה שתתחמן ותציל אותו,שניצח בכל המלחמות בגלל איזה נס, שכל הזמן רוצים בהשמדתו וניצל בקושי,שקיומו תמיד היה ויהיה מוטל בספק. זה מעין מסר שמטפטפים לנו עוד מגן הילדים.

ולך תקים משפחה עם תחושת ה"עוד רגע יקרה כאן אסון".

אני רוצה להגיד משהו קצת קשה עכשיו.

הכי אני נזכרת בשואה כשאני עוברת דרך מחסום צה"ל מהשטחים לארץ.

עומדים שם חיילים מתוקים להפליא אשר מכוונים שני טורי מכוניות.

האחד לימין והאחד לשמאל. האחד לצד של הגזע העליון (ארי?) והשני- תשלימו בעצמכם.סלקציה.

אני תמיד מנפנפת לחיילים לשלום,לפעמים מחליפים מילה, בדיחה קטנה.

אתמול כשעברתי ראיתי חייל אתיופי מכוון את האם 16 שלו  ישירות על המכוניות מעמדת המחסום, עמד בהיכון לירי.כל הכבוד, חשבתי לעצמי, איזה ערני לא יהיה אפשר להפתיע אותו.

אבל אז,

הייתה לי שוב את התחושה ההיא של היהודיה חסרת האונים,שקנה של רובה מכוון לראשה, בלעתי את הרוק ושמחתי שאני בעצם בצד הנכון, שהרובה הזה לא מיועד לי,הפעם.