לחופש נולדה

אני חושבת שזה היה שרגא נוח החמוד שכתב לי פעם שיש מי שנולדים מונוגמים ויש מי שלא.

חשבתי על זה. אדם מתחתן לרוב בין גיל 20 לגיל 30. חי עם בן או בת הזוג לפחות 40 שנה.

עכשיו תגידו לי למה, למה אנחנו צריכים להזדיין עם אותו אדם 40 שנה?

התחתנתי בגיל 25 אבל בעצם אני עם בעלי מגיל 19. ילדה.

מה כבר הספקתי לחוות לפניו? כן, היה לי איזה חבר מצ'וקמק בתיכון. נו טוב. ואז הכרתי את בעלי.

כמה שלא יהיה לי כיף איתו,זה נראה לי ממש לא הגיוני שעד שאמות (ואני מתכוונת למות בגיל 120 לפחות) אחווה מין רק איתו. מגיל 19 עד גיל 120 זה בעצם להיות מונוגמית 101 שנה. זה הרבה מידי לטעמי!

דיברתי על זה עם בעלי. הוא טוען שאני מספיקה לו. שהסקס איתי הוא פסגת שאיפותיו ושאין לו צורך בכל כאב הראש הזה של להיות בקשר עם מישהי אחרת. בשביל מה זה טוב ? הוא שואל אותי.

הא נולד ללא ספק מונוגמי. מסתפק באהבתנו הטובה והחמימה.

אני לצערי, נולדתי לא מונוגמית. זה נראה לי נוגד את ההיגיון הבריא. מונוגמיות היא מעין חוק שאנשים המציאו כדי לשמר את המסגרת המשפחתית הגרעינית. אבל כולם עושים מאמצים על אנושיים לשמור על החוק המטומטם הזה או שעסוקים בלשבור אותו.

אני אוהבת את משפחתי. ממש. המחשבה על כך שבגיל 19 החלטתי בעצם על חיי המין שלי עד סוף ימי מדכאת אותי.

אולי יש לי איזה דפיקות בגנים,ממש לא יודעת.

מה דעתכם?