"נו בואי ליילה, צאי קצת מהסככה! תהיי איתי, הכל כל כך יפה ומואר". הייט קרא לעבר ליילה, שישבה במרפסת גדולה ומצוננת, בעלת מספר מעוררים גדולים. בנויה מעץ דובדבן בגווני כהות הימים.
"אני אוותר, טוב לי פה בצל... אני אתייבש שם". המהמה, מנופפת לו בידה, כאין מצב שאצא החוצה בשעות הבוקר, לוגמת מהלימונדה הקרירה שלה. נושפת בעונג כשטיפות מים קפואות נוזלות מהכוס הדקה והארוכה, על ידייה הקטנות והלבקניות.
"בחייך, את תמיד בצל, בואי תהני קצת! זה רק אנחנו כאן, ככה שאף אחד לא יתלונן". השיב לה הייט וגלגל את עיניו, קם מהדשא הצחור והרך, ניגש לעברה,"אני מבטיח לך שלא יקרה לך כלום, ואשים לידנו את קנקן הלימונדה. את לא תתייבשי". אמר, מתיישב לצידה.
ליילה בהתה בו בעיניים רחבות מסקרנות, גופו העלה אדים חמים והיא עקמה את אפה.
"לא, לא. מה פתאום, אני אשרף, אתה משוגע שאתה יוצא לשם בכלל". אמרה, מניחה את אצבעה על כתפו השחומה. "אווץ'". צייצה במהירות, מכניסה את אצבעה לפיה ונושפת. "אתה לוהט". רטנה מעט, מחייכת אליו.
הוא לעומת זו, צחק,"כן, אני יודע". אמר וקרץ לה, לוגם מעט מהלימונדה שלה. "בכל מקרה, עזבתי את מקומי לזמן רב מידי, עוד מעט יהיה הבדל", אמר לה והביט בה במבט מתחנן,"נו, בבקשה בואי תהיי איתי קצת, לא הרבה, בודד לי שם". הוסיף וקם, יוצא מהסככה המפוארת.
ליילה הביטה בו כשנצץ בסינוור, נשכב על הדשא הצחור, מניח את ידיו תחת ראשו. "זה רעיון רע... אנחנו לא אמורים להיות ביחד". לחשה בשקט, שותה מהלימונדה שלה, מצטננת מהחום.
"מי קבע?" לחש לה חזרה, מביט לעברה בחיוך קל. היא החזירה לו אחד גדול, עינייה בורקות בשמחה.
"אתה מבטיח לי שהכל יהיה בסדר?" שאלה, כמעט וקמה בלהט מהכורסא.
"כן, כן". אמר בהתלהבות,"אני מבטיח לך, רק את ואני, אנחנו נכבוש את העולם, את עוד תיראי, את תהיי בסדר איתי". אמר, נרגש כשליילה קמה והתקרבה לקצה המרפסת. נושכת את שפתה התחתונה ומשחקת באצבעות רגלייה בקו החוצה.
"אוקי... אני באה". אמרה בהנהון קל, לוקחת אוויר ומביטה בו במעט חרדה, סוקרת את סביבתה. הכל נראה מואר לה מידי, חם.
"אל תהססי, יהיה טוב". לחש לה וקם, מתקרב מעט, מושיט לה את ידו.
ליילה חייכה, מוסמקת, מניחה את ידה הקרירה בידו החמה, צועדת על הדשא הצחור. עינייה התרחבו, ומצמצה מספר פעמים במהירות, מביטה בו במבט מעט מצומצם. "כל כך מואר". מלמלה, לא רוצה לעזוב את ידו, אפילו שהרגישה כאילו כל הנוזלים בורחים מגופה, מצטמקת באיטיות. "אני לא רוצה לעזוב אותך". לחשה, מביטה לעבר המרפסת שלה, עם הסככה המגנה.
הוא הניח את ידו על פניה, מסובב את מבטה אליו,"אז אל... אנחנו ביחד עכשיו". אמר לה והושיב אותם על הדשא הצחור, מביט מסביב בחיוך גומתי, כל כך גאה.
ליילה חייכה אל הייט, מרגישה בטוחה, עצמה את עינייה והתמכרה לרגע, לחמימות. "אין לימונדה". לחשה בקול מעט צרוד, מרגישה איך שפתייה מתייבשות במהירות, נושפת אפר ובקושי ממצמצת.
"הו, כן!" הייט נזכר, קם במהירות לסככה, לוקח את קנקן הלימונדה עם הכוס שלה, חוזר ומניח לצידה, מביט בה בהפתעה, עיניו פקוחות בטירוף. "ליילה!" קרא, יורד על ברכיו ומעביר את אצבעותיו בשיערה הפלטינה. "את מתקלפת, למה?!" אמר בבהלה, נוגע בפניה שהחלו להתפורר. "ליילה תעני לי!" עיניו מתזזות במהירות, סוקר את גופה.
"אור, אור שלי. תמיד היית חם עבורי". לחשה, לוקחת את ידו בידה, מחייכת בבטחה.
הייט הביט בליילה, חסר הבנה, לוקח במהירות את כוס השתייה, מנסה לגרום לה לקחת לגימה.
אך זה היה מאוחר מידי, ליילה כבר נרדמה, גופה הפך לאבן אפר הלבנה.
"הו לא, ליילה לא. מה עשית? מה הוללתי לך ירח שלי?" לחש בדמעות לוהטות כלבה, מתכופף ומחבק את גופה. "לא הייתי ראוי לך... הפרתי את ההבטחה שלי, ליילה". אמר בלחישה צורמת, מלטף בעדינות את גופה ומרים אותה, מניח תחת הסככה. "את תחזרי מהצל ליילה, את חייבת. אני אחכה לך כאן, אני מבטיח לך זאת. לא אפגע בך שוב בטיפשותי, את היחידה, צרובה בתוכי". אמר וחזר אחורנית לדשא הצחור, ממתין לרגע בו תחזור. כל עוד ליבו בו.
אחרי המון זמן שלא הצלחתי לכתוב. ועוד בשעה כזו, שאני לא רואה בעיניים.
דרוש שיפור משמעותי, נהייתי חלודה כל כך, שלא בא לי לקרוא את זה בעצמי.
לילה. צריך לקום עוד מעט לביקורת החיצונית לפרוייקט. היפ היפ הוריי, שיגמר כבר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
