הבלוג של שופי

בפעם הראשונה בארבעת השנים האחרונות, מאז שנולד בני, אני בחופש. פושקין אצל הוריי בצפון, בעלי עובד עד מאוחר ואילו אני אחרי העבודה חופשייה לגמרי. אף אחד לא מחכה לי בבית, אין לאן למהר, אפשר לא להסתכל על השעון.

ואני מנצלת את החופש על כל הקופה. כל ערב יוצאת עם חברים. שבוע האחרון הייתי שלושה פעמים בתל אביב.

הפעם השלישית הייתה מיוחדת ושונה מכל האחרות.

8 בבוקר, יום שישי אני כבר במרכז תל אביב. התחנה הסופית – קול ישראל. אני הולכת להיות מאחורי הקלעים של תוכנית רדיו מכבודת מאד, אותה עורך חבר קרוב . את ההזמנה קיבלתי מזמן אך בגלל שהייתי צריכה לקחת את פושקין מהגן, לא יכולתי לממש אותה קודם.

לא יודעת למה, באף עיר שביקרתי לא הרגשתי  את עצמי שאני מגיעה מפרובינציה. חוץ מבתל-אביב. היא מושכת ומפחידה אותי בו זמנית. מצד אחד אני רוצה להיות חלק ממנה מצד שני, יש בי פחד שהיא לא תקבל אותי, שאני שונה וזה ניכר לעין. קשה לי להסביר את התחושה הזאת. קל ביותר להגיד שאני זקנה מדי בשבילה. אך למעשה זה רק תירוץ.  כמו מישהו שרוצה למצוא חן בעיניי , אך יודעת שאין לה סיכוי. אך מנסה שוב ושוב ובונה תוכניות כדי לנסות להיות שייכת.

החבר ביקש לבוא ב-8.45 , אך בשמונה אני כבר בקרבת המקום. מחליטה לשתות קפה, אך מגלה שבשמונה תל אביב עוד לא התעוררה. אני נזכרת באיטליה. שם כל בתי קפה פתוחים משבע בבוקר  ומקובל לפני שנכנסים לעבודה לעצור ל-5 דקות ולשתות קפוצינו עם מאפה. הצלחתי למצוא בית קפה פתוח, מסתכלת על האנשים העוברים ברחוב. הרגע הזה מענג ביותר. אני עם כוס קפוצינו, עיתון בוקר, במרכז תל אביב המתעוררת. אני מקשיבה לשחות של האנשים המעטים היושבים בבית קפה: "אתה מאמין שיכול להיות שלום בין שני העמים?". איזה רגע קסום.

אני ב"קול ישראל". מתרגשת ברמות שאי אפשר לתאר. רק שלטים על הדלתות האולפנים משאירים אותי בלי אוויר לנשימה: "רדיו רקע”, "רשת גימל". אך אני מנסה להיות קולית. זה לא כל כך יוצא לי כי כולם שם קולים ואני באמת מתביישת ומנסה לא לבלוט ולא להפריע ולהסתתר בכיסא רחוק מאחורי מחיצת הזכוכית של האולפן, למרות הזמנת המנחה המפורסם לשבת לידו בשידור חי. מהר מאד אני מגלה שהזמן שם במימד אחר. בהתחלה מדהים אותי שתוך פחות מחמש דקות התחלף לגמרי הצוות של התוכנית הקודמת, כולם הספיקו לתפוס את מקומם – המפיקה, העורך, המנחה והאורחים. אז איטם החליף איתם. לא תיארתי לעצמי כמה אפשר להגיד בחמש דקות. וכמה קצר ים להפתעתי, נראו לי שעתיים של שידור חי. לא רק תאפורה הקסימה אותי, גם התוכן היה מעניין ביותר. גיליתי כמה שונה כאשר אתה רואה את מי שמדבר ולא רק מקשיב. זאת הייתה חוויה כל כך מיוחדת ונכון לעכשיו חד פעמית, למרות שקיבלתי הזמנה מהחבר לבוא עוד.

ההפתעות של אותו יום לא נגמרו לשמחתי. קיבלתי מאימא של החבר מהרדיו להצטרף לארוחת צהריים שלהם בירושלים. חוץ מהעובדה שאני מכירה את האימא שנים רבות ואוהבת אותה מאד, היא גם בשלנית אדירה בעיניי. לא אכלתי אוכל כזה טעים באף מסעדה המוצלחת ביותר.  הארוחה נמשכה 5 שעות.

עוד בדרך לירושלים קיבלתי הזמנה לארוחת ערב לחברה קרובה מאד, תיאמתי עם בעלי ושמחנו לקבל את ההזמנה. מכיוון שלא תיארתי שארוחת הצהריים שלי תמשך כל כך הרבה זמן, פשוט עברתי מסעודה טעימה ביותר אחד לסעודה לא פחות טעימה אחרת.

ואז פשוט נפלתי לישון.