כשראיתי בדף הראשי של אתר המופת,
נענע, את הטור השבועי על הבלוגים, השתלהבתי כולי ובסערת רגשות ונכנסתי וראיתי כתבה שמנוסחת בשפה צולעת משהו, על איזו לוזרית שהיה לה משעמם ופתחה
בלוג סגידה לצביקה פיק. וואו, מדהים, בהחלט טופיק מעניין וסוחף. למי אכפת, ברצינות?
בכל מקרה, אחרי הכתבה הבאמת עניינית על... כלום, הכתבת מצהירה שכל בלוג ענייני, מיוחד, שונה, מלהיב, כזה שבאמת מגיע לו שיכתבו עליו מוזמן להציע את עצמו. באמת, בכיף, בשמחה. כל מה שצריך לעשות זה לשלוח אימייל. נשמע נאיבי משהו, לא?
אבל זה נענע. אז כמובן שהם צריכים לעשות משהו ממש מטומטם בשביל שאני אכתוב עליהם. אז כמובן,
כן, אני רציני לחלוטין. בשביל שיכתבו עלייך, אתה צריך לשים כפתור. אבל לא סתם כפתור כמו,
זה נניח. אלא
הכפתור הכי מכוער ואידיוטי שקיים, עם הכיתוב "שירה, תעשי לי הפנייה."
והצביעות, אלוהים הצביעות.
אם זה מה שצריך לעשות בשביל לעבור את הסטנדרטים המאוד-גבוהים-אני-בטוח של הכתבת הפתטית הזאת- אני נשבע שאני הולך לצחוק על כל כתבה, כל בנאדם, כל בלוג שישפיל את עצמו מספיק רק בשביל עוד כמה כניסות.
עריכה: אוקיי, באמת נכנסתי וקראתי יותר לעומק את הבלוג על צביקה פיק, וגיליתי שזאת אחת הפיסות הומור הכי מבריקות בישראבלוג. אז סליחה הדס. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
