אנטיתזה. 
1.הנחה (תזה), הסותרת הנחה קודמת. 2. ניגוד, סתירה.
מילון ספיר. |
| 12/2006
לחוד אנחנו עומדים, ביחד אנחנו נופלים
פה הכל חייב להיות הפוך.
אחד הדברים שנתקלים בהם כשבוחנים את הארץ-ישראליים לאורך זמן היא תופעה של בלבול וחוסר ארגון, ולא מדובר באינספור הדעות המסורסות תוצרי-הלוואי של הדמוקרטיה. הציבור הציוני הגיע, או מתקרב בצעדי ענק לנקודה שבה לא נותר לו מה לעשות אלא לשאול את עצמו וכל מי שישמע "לאן הלאה?". והתשובה היחידה היא דממה אחת גדולה שמעידה אך ורק על כשל מערכות רציני. מפתיע? לא יותר מדי.
האמת העצובה היא שכורח הנסיבות קבע את גורל אותם אנשים חסרי מכנה משותף, שנקראים מקימי המדינה, ולא מטרה מאגדת ממשית כמו שהיינו רוצים לחשוב. שאלות עלו, וכמו ילד ממוצע בכיתה ח' שדוחה את השיעורים לשבת, אלה נתחבו איפשהו מתחת לשטיח. המטרה היחידה שיכלו לחשוב עלייה ושמאוחר יותר הפכה למעין גאווה מדינית לא ברורה היא המשך הקיום היהודי בארץ. בלי בכלל להתייחס לכך שאף אחד לא באמת יודע מה הייתה ההתחלה. זה פרדוקס שאוכל לעצמו את הזנב. וחמישים שנה אחרי, זה גורם לבלאגן רציני.
ובכל זאת, אנחנו כבר פה, והשרדות הוא דבק תעשייתי מספיק טוב בשביל לסדר קצת את הבלאגן ששורר פה. פשוט לא צריך להעמיד פנים שיש יותר מזה.
בתור ישראלי, אני מרגיש שחוסר בטחון וחוסר יציבות של אנשים בקשר לזהות הישראלית, מביא ניסיון לשנות את תדמית המדינה כלפי חוץ בצורה מאוד מוגברת ומוגזמת. הצרה העיקרית שנובעת היא שאנשים דוחפים את הראש הפטריוטי שלהם לכל עניין ודבר שממש לא נוגע אליהם, ואיפשהו בדרך שוכחים לדאוג לעצמם. עושים, כי זו הנורמה, ואחרת אתה אינך חלק פועם ואיטגרלי במדינה. או כמו שאוהבים לומר למי שמעז להטיל ספק במרות של צה"ל: "תתרום את חלקך"; שכח מהכמות האינסופית של המיסים המצטברים שתשלם בחייך לבזבוזי ראשי המדינה, השעות שתשקיע בעבודה כחלק מהמשק הישראלי (או במידה ואינך מסוגל לעבוד... אז כנראה נשכח לדאוג לך), קיפוח הנפש שתחווה בזמן שהמדינה תמשיך לא לתפקד או לקרטע בקושי. תתרום. כי אמרנו.
צה"ל הוא כן גוף חשוב, ועצוב כמה שיהיה, הוא חיוני. אבל לא עליו אני מקשקש, אלא על המנטליות החדשה-ישנה של אחדות לבקשתכם. להתאחד בזמנים קשים (חלקם), אבל לא כשהכל כשורה. אני פה (לפעמים) אם המצב בקנטים, אבל תתרחק ממני בכל זמן אחר. אני אסע לצפון המופצץ בשביל להביא לך ופלות, רק בשבילך; אבל אני אצפור עד שתעוף לי מהדרך כשאני ממהר לעבודה, שמוק.
ממתי בוחרים את הזמנים הבעייתים שאז המדינה כולה נהיית גוף אחד תומך? עושים כשזה מועיל לאחרים, או כשיש טיפה יותר תשומת לב בינלאומית עלינו?
למען השם. המצב חמור מדי בשביל שישראלים יתנהגו כמו שכיר שעובד רק כשהבוס שלו מסתכל. אם לא אחרים, אז לפחות עם עצמנו נהיה קצת כנים. כולם מבולבלים, ולאף אחד לא ברור מה הלאה. וגם ברור שאין כאן שום אחדות מדינית, המורל קיים בקושי והתקווה אפסית כמו הפעימות לב של ראש הממשלה הקודם. ואיתו כנראה תגווע גם המדינה בקצב הזה. ברגע שיתחילו להכיר בבעיות, רק אז יהיה ניצוץ של תהליך החלמה, חיבור מחדש, אולי. עד אז נסיונות הטיוח האלה, הקיטשיות הבלתי נסבלת של העזרה ההדדית, הצביעות, רק מקשים ולא מקדמים, וממש לא עושים רושם על אף אחד.
המדינה הייתה נראית יותר טוב אם אנשים היו מתחילים לדאוג קצת לעצמם ומתעסקים פחות בעניינים של אחרים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
