כן, התגייסתי, אני בקורס כבר 3 חודשים (פזמולדת היום האמת) ואני סבבבה, לא נהנת יותר מידי, אבל גם לא סובלת.
הקורס מעניין אותי, והדברים שאני לומדת שם ילוו אותי לכל החיים. מאבחנת פסיכוטכנית זה לא סתם. זאת תורה שלמה שבנויה על הכרת האדם שיושב מולך, וזה יקר מפז.
אני לא יודעת מה יהיה, הדברים עם דן זזים כל הזמן.
אני שומרת בבטן, ואז ברגעים חלשים, הכל מתפרץ החוצה, ואז אי אפשר לקחת אותי ברצינות, כי הכל נשמע אימפולסיבי וממש שטותי, למה בגלל דבר קטן אני כל כך כועסת?.
אני לא יודעת מה יהיה.
כיף לנו ביחד, אבל לפעמים אני מרגישה שזה הכל, ולא מעבר. שאני לא באמת יכולה לדבר איתו.
הצבא סיבך. הקורס הזה הפך אותי לבנאדם עמוק יותר, ואולי העומק הזה כבר לא מתאים לקשר הזה.
אני לא יודעת מה לעשות, ואני לא יודעת מה יהיה.
אני מרגישה קצת חנוקה.
אבל כשאני חושבת על איך זה יהיה להיות עם מישהו אחר, מנסה ככה לדמיין איך זה יכול להיות עם כל מיני אנשים שאני מכירה.
זה פשוט מרגיש לא נכון, זה לא מרגיש הקלה או משהו כזה, אפילו לא בכלל.
אני באמת מקווה כשדן יסיים מסלול ואני אתחיל יומיות, אולי דברים יחזרו להיות נורמאלים, כי כשאנחנו נפגשים, פעם בשבועיים, אני לא מצליחה להגיע לרמה הזאת של האינטימיות, של שיחת נפש איתו, וזה לא שהיו לנו הרבה שיחות נפש בכלל במהלך הקשר.
לא יודעת, לפני שבועיים דווקא היה ממש טוב, הרגשתי מחודשת, ומאושרת בקשר, כמו פעם, שבועיים עברו, וזה נעלם.
אני באמת לא יודעת מה יהיה, וזה תמיד הלחיץ אותי, חוסר ידיעה לא עושה לי טוב, ולא לאף אחד.
כולי נעלמתי בצבא, אתה פתאום חלק מקבוצה, ואין לך בכלל ייחוד או הבדל, אתה חניך, בקורס ראיון, חניך ירוק כמו כולם.
וקשה לי, הרי אני בנאדם שהביטוי העצמי שלו חשוב לו, נורא.
והנה אני עומדת בחמישיות, לבושה כמו כולם, נראת כמו כולם, שבוזה כמו כולם.
אני צריכה אותי בחזרה, ואולי כשאני אחזור, גם הדברים עם דן יסתדרו.
ואולי לא.
אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, איפה עובר הגבול שבו כבר אומרים דיי, צריך הפסקה.
אני מפחדת-להיות לבד, להפסיד משהו טוב...ביני ובין דן יש משהו שהוא אחר, אבל לא יודעת, פשוט לא יודעת.
אנחנו כל כך שונים, ובגלל זה המשיכה, אבל אולי בגלל זה גם חוסר החיבור ביניינו.
אני צריכה לחשוב. אבל אין לי כוח, והאמת גם אין לי זמן, כי אין שום זמן לעצמך כשאתה בקורס.
אני פשוט מקווה שדברים יסתדרו מעצמם, ושזאת רק תקופה.
ומה יהיה אם לא?