מועקה ענקית בחזה ששבה אליי בכל הזדמנות,
אני מרגישה כאלו החיים ה"אמיתיים",הדרך שתהייה הכי מועילה,מצד אחד משתלמת,ומצד שני היא מלכודת של השתעבדות
ואלה אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה
או שהחשיבה הזו לא חשובה ואני חייבת פשוט כבר לצלול
כאלו אין לי מוטיבציה אמיתית וריגוש אבל אני יודעת שזה מה שאני חייבת לעשות בשביל לצאת מהדיכאון שאני מרגישה בבית
ומהמועקה הענקית הזו,היא כל כך קשה...
אני בטלפון מלא... מחפשת עם מי לדבר מחפשת מי ייתן לי כיוון... ומרגישה שהכל רחוק,אני רחוקה וכולם רחוקים.
מחר אני אלך למסיבה אחהצ,אנסה לקבל כמה שיותר אנרגיות טובות וקלילות
אנסה להקליל את כל הסיפור הזה שיושב לי בבטן כמו סלע עצום וקשיח
כבר לא אכפת לי לאן אני אעבור,בראש הכל נראה כמו אופציה טובה והגיונית יותר,
בשבוע הבא כשהחג הארור הזה יסתיים אני אלך לגשש קצת בירושלים,אבדוק מה הולך שמה ואלך להרגיש
חברה אמרה לי שאם אני מחוברת לעצמי אני צריכה ללכת למקום ואני אדע
וזה נכון
רק ללכת..לראות..לחפש.. מקווה לא להתאכזב ולצאת מהמרמור הזה ומתחושת החוסר שייכות כמה שיותר מהר
המדינה הזו נראת לי כל כך מסריחה,כל כך אלימה,אפילו ענייה.. בא לי להגיד את זה,לכתוב את זה,ולא להתנצל
הכל נראה לי עלוב ועצוב
אני לא מתפלאת שאנשים נכנסים לדירה המגניבה שלהם בפינה שהם בחרו שתהייה להם טובה ומסתגרים בבועה מוחלטת,שנתמכת אולי בעזרה מההורים או בעבודה קשה קשה.או שניהם
ואני עוד יותר לא מתפלאת במי שבחר לרדת מהארץ,לתקופה או פור גוד
אני לא אתן שהחיים שלי יהיו מתפשרים,מרירים,לא מספקים,לא מרוצים
אני רוצה לבחור בחופש מחשבתי ופעולתי אני רוצה לבחור בחירות שלי לחיות על פי אידאלים ולא במלחמה
איפה אני אל מול המציאות הזו?
אז עכשיו לצלול? לקפוץ פנימה?
אני חושבת שעדיף לקחת את זה בצעדים קטנים
ואלה נראה לי שזה כן משנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
