לא נוח להיות אני. אני לא מתאים לשום מקום, לשום מסגרת, לשום פינה. פעם היו מנסים להציב אותי פשוט באמצע החדר, אבל בדר"כ או שהייתי מפריע לכל השאר או שפשוט הייתי כל כך לא מתאים שזה היה מכער. כלפי חוץ תמיד נראיתי האדם הנכון, אפילו נשמעתי, ויש לי חיי חברה, אבל הם מזויפים. הרבה מאד מהחיים של מזויף, ולא תמיד זה קל. אמנם בשנים האחרונות היית התקדמות די גדולה. פעם הייתי משקר בערך על כל פרט בזהות שלי, שום דבר לא היה נכון, אבל זה הרגיש לי טוב, כי הייתי מי שאני רוצה להיות, וכולם קיבלו את זה ככה. והחיים האלו קשים, הם לא טובים אליי, הם אף פעם לא היו. הבעיה העיקרית שלי תמיד הייתה שהחכמתי מהר מידי, הבנתי מהר מידי, ידעתי יותר מידי, נפלתי פחות מידי, פחדתי. תמיד ידעתי, תמיד חשבתי. ואם לא, תמיד היה שם מישהו להזהיר אותי קודם שאני הולך לעשות טעות, אחרי כל אלו אני באמת לא מתפלא על אופי ההרס עצמי שפיתחתי. הטבע שואף לאיזון, ואחרי כל ה14 שנים האלו, בשנה ה15 אני מצליח להבין למה פתאום התאבדות כבר לא מרגישה כמו הפסד, כי כבר אין כל כך מה להפסיד שאתה מרגיש שהספקת הכל. הנשמה, הנפש, היא לא אנרגיה, היא אנרגיה מתכלה, בזבזתי יותר מידי ממנה, בזבזתי יותר מידי פחם בקצת מידי זמן. החוכמה הביאה אותי למצב של התאבדות נפשית. אני מרגיש טחון מבפנים, הכל רק שאריות שהחיים יעשו ממני נקניקיה. להתעורר בבוקר ולשאול את עצמך: "מה? זהו? זה הכל? אלו החיים שכולם מדברים עליהם?" הם עוד הבקרים הטובים שלי. אני לא מוצא הרבה נחמה בחיים שלי מלבד המוזיקה, אבל זה כבר נראה לי פגום הרבה יותר מידי. המוזיקה לא מספקת לי מספיק כוחות נפשיים בשביל לבנות את התיבה הגדולה הזו שאמורה להציל אותי מהמבול- וכשתפישת החיים שלך היא שאתה האלוהים של עצמך, הצלחת להוכיח לעצמך שיש לך אופי הרסני עם הבאת על עצמך מבול כזה. איבדתי פרופורציות, כנראה בגלל שהשעון של החיים שלי לא מתקתק, הוא דיגיטלי, הוא זז בלי להשמיע קול, והוא ממשיך בלי להזהיר ולפני ששמתי לב, פשוט מצאתי את עצמי בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. ילד בן 15 מרגיש כמו אשיה בן 37 עם ניסיון חיים כושל שבמקום שרירים נתן לי גיבנת ומטאפורות שגורמות לי בעיקר לרצות לפתוח את החלון ולאיים על עצמי שאני אקפוץ. זה לא מגיע לי, אני חכם. זה בגלל שאני חכם, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
