וזה נורא עצוב..
נורא עצוב שאינכם כאן.
שאני חוזרת הביתה מיום מדהים, יש לי בקרוב יום הולדת ולחשוב על כל כך הרבה רגעים שאני מחכה לחוות שלא חוויתם ולא תחוו!
ואולי כן הספקתם, ונהרגתם בזמן מילואים והשארתם מאחוריכם אישה או בעל ואפילו ילדים, שחיים עם כאב תמידי.
וזה לא הוגן. זה לא הוגן למות כל כך מהר מבין ההרוגים גם יש צעירים כל כך! והיו להם חלומות ואין חלומות. אין כלום. אין חיים.
וזה כואב למשפחות כאב בלתי נסבל. והמחשבה שהם היו צריכים להיות כאן, פה איתנו.
וזה הגורל, הכל מלמעלה, אבל מותר לפעמים לשאול למה. והתשובה אולי גדולה עלינו אולי מכאיבה מדי אבל אנחנו לעולם לא באמת נדע.
ובמותם ציוו לנו את החיים. אני מעריכה אותכם ואף מעריצה את הכוח שלכם לגבור על הפחד וככה לסכן את עצמכם בלותר על כל מה שיש לכם ,על כל מה שיהיה! כמה אומץ, איזו גבורה!
איני יודעת לאן הולכים המתים, אני רוצה להאמין שיש גן עדן ואם לא מקום אחר טוב קצת יותר מהעולם שלנו שאולי שם אין מלחמות, אין הרוגים וכולם שמחים... תמיד שמחים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
