My life

כבר שלושה ימים שאני בוכה ובוכה...

זה מרגיש כל כך לבד, אני מרגישה כל כך בודדה...

אני מרגישה שעם השנים הכל נהרס רק, לא משתפר.

כן זה מוגזם אבל אני מרגישה שאני רק מפסידה...

בני דודים שלי נשואים עם ילדים, בנות דודות שלי מתחתנות, ואני? רק מאבדת את היקרים לי ונשארת לבד.

אני צוחת ומחיכת כי בלי זה מי אני? מי ישאר בחברתי בכלל?

אבל אני באה הביתה ונשברת שוב ושוב, אני מרגישה כאילו אני עשויה מזכוכית ואני מתנפצת אפילו ממשב רוח קל.

אני מקנאה בכולם.

אני מקנאה כי הם לא לבד, אני מקנאה כי יש להם סבא וסבתא כפול שתיים, אני מקנאה כי אני לא מתעסקת בשטויות שאני אמורה להתעסק בגילי.

אני מרגישה נורא.

הכי נורא שהרגשתי אי פעם.