אני יושבת כאן מוקפת בארגזים, ומבינה שמחר אני כבר לא אשן בבית הזה.
וזה לא המעבר דירה הראשון שלי גם לא השני, ומשהייתי בת 7 כמו שאמא אומרת סדרתי הכל לבד.
אני לא נקשרת כ"כ למקומות, אבל המעבר הזה הוא לא סתם.
המעבר זה הוא מעבר להתחלה חדשה,
לעיר חדשה, לסיים את הלימודים ולהתגייס לצבא.
והדמעות עולות אולי קצת מפחד, מחשש, כי חיכיתי לזה כ"כ הרבה, ציפיתי לזה והחלטתי שזה חייב להיות יותר טוב..
אבל מי אמר?
אני רוצה במעבר הזה להשאיר את הכאב בבית הזה,
את הכעס,
את הלבד...
אני עוברת למקום חדש, אני מתחילה חיים חדשים, אני עוזבת את כל מה שעשה לי רע.
הפצע לא מגליד ולפעמים הוא די שורף ומגרד, ואני מגרדת במקום להניח לו ולתת לו לחלים.
זה הזמן שלי לעזוב, ועם המעבר לשחרר.
נשאר לי עוד מופע סיום, 2 בגרויות ונשף.
ואז הכל באמת יגמר.
לטוב ולרע, ופה אני אשים דגש על הרע, כי במבט לאחור הכל נראה טוב משהיה.
אני עוזבת כי אני בסופו של דבר רציתי לעזוב, כי הרגשתי צורך להתרחק מהם.
להתרחק מתחושת הכאב והבדידות, לשחרר.
כן יש לי פעה אנשים שאני אוהבת, אבל לא כאלה שאני ממש באמת איתם בקשר, ככה שבלי הלימודים אני בסופו של דבר לבד.
אני עוזבת ומשאירה את האשליות,
החלומות שלא הצלחתי להגשים,
מתוך הבנה שהם לא החלומות שלי, ואני עוד אזכה לחלומות חדשים.
אני יושבת בחדר הריק ונזכרת ברגעים הקשים, שלא האמנתי שזה יגנמר, והנה זה כבר נגמר.
אני יושבת פה, ואני שמחה שאני עוזבת, אני רק קצת חוששת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
