לא כתבתי הרבה זמן..
לא פלא, כי אני לא פה הרבה.
כל הזמן בצבא.
כל כך רציתי להתחיל התחלה חדשה וחיים חדשים, וכן אני שמחה שזה הגיע.
אבל כל שינוי לא משנה אם הוא טוב, הוא קשה, הוא קצת מוזר.
פתאום את לא בבית, המשפחה בחו"ל ואת לא איתם, במקום שיחכו לך, את זאת שמחכה להם.
החתולה המדהימה שלי, הילדה שלי לא בשיאה, ואני לא שם לעזר, להסביר לה שהיא צריכה לקחת את התרופה.
להיות איתה כשאף אחד לא בבית ושלא תישאר בבית חולים.
אני ידעתי שהשקשר שלי ושל "החברה הכי טובה שלי" התדרדר השנה, אבל מה שקרה לא חזיתי בחלומות הכי גרועים שלי.
כעסתי שהיא לא שאלה לשלומי בכלל, לא התעניינה, גם כשחזרתי לבית ריק והיא ידעה.
בסוף הגיעה השיחה המיוחלת וציפיתי לסליחה, אני מצטערת לא אהייה שם.
קיבלתי במקום, הצהרה שהיא לא תהייה שם תמיד, שזה לא יחזור להיות כמו פעם (ושתינו יודעות את זה היא אומרת, מאיפה היא לעזעזל חושבת שהיא יודעת מה אני חושבת). "מקווה שתיאמנו ציפיות והיחסים ביננו יהיו בסדר באופן יחסי", סליחה אבל פשוט מטומטמת. דיברה אלי כאילו אני איזה בחור, "נזרום נצא נראה מה יהיה בלי לחץ מצד של אף אחת", כן זה נאמר אלי.
למחרת ראיתי אותה עם שאר הבנות, לא רציתי, לא הייתה לי ברירה, אני מבחינתי לא רוצה אותה כסתם חברה, כמובן שלא רוצה אותה יותר כ"חברה הכי טובה שלי", לא רוצה אותה בכלל.
היה לי קשה להסתכל לה בעיניים, היה לי מוזר והכל באשמתה שגרמה לי להרגיש כ"כ לא נעים ובנוח.
מישהי שיודעת כמה אני רגישה, הכניסה לי סכין ללב, וכשאמרתי לה שאני מרגישה שאני מתנתקת מהכל וזה לא מה שציפיתי לשמוע, אמרה שהיא כנה וזה מה יש.
מטומטמת, עושה לי שיחה של "בוא נישאר ידידים".
שתהיה בטוחה שהיא לא תישמע ממני אם אין לי ברירה, שתהייה בטוחה אני לא צריכה אותה יותר.
עוד היא אמרה לי שניהלנו שיחה כזאת פעם! ממש לא, אז היא אמרה שאני חשובה לה, שהיא רוצה אותי בחיים שלה, שאני אגיד שנפגעתי.
אני לומדת להסתדר לבד.
אני חזקה מספיק כדי להיות לבד.
לא נפגעת יותר, לא נישארו לי אנשים שאני מצפה מהם למשהו פרט למשפחה שלי.
רק כשאני אוכיח שאני מספיק חזקה לבד, יכנסו לי אנשים לחיים, שירצו להישאר שם, ויהיו שם תמיד, כמוני, לא משנה מה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
