הוא המשיך ללגום מהקפה לאיטו מהרהר במכתב. אולי בכל זאת הכוונה היא אליו? הרי דברים מוזרים החלו מתרחשים סביבו בימים האחרונים.
האישה באדום קמה לאיטה, סגרה את ספרה והחליקה את שמלתה. היא עברה על פניו בכיוון היציאה.
ניתן
היה להריח את הבושם העדין שלה בעודה חולפת על פניו. הניחוח הזכיר לו
נשכחות, איזה זיכרון חמקמק, אך הוא לא הצליח להיאחז בו. הוא הפנה את מבטו
אחריה אך היא כבר נעלמה.
לפתע הבחין כי דף נייר מונח על שולחנו.
הוא פתח אותו: "11:00 בכיכר המרכזית, סילברהייטס"
הפעם, ידע, הכוונה היא אליו!
הוא הציץ בשעונו, 9:40. הוא ניגש לדלפק הקבלה לשאול היכן נמצאת אותה סילברהייטס.
הסתבר כי זוהי עיירת חוף קטנה במרחק של כחצי שעת נסיעה. עדיין היה לו זמן לקנות כמה בגדים כפי שתכנן.
בשעה 10:50 הוא החנה את מכוניתו וצעד לעבר הכיכר המרכזית של העיירה סילברהייטס.
היום היה סגרירי והוא הידק את מעילו בעוד הרוח נושבת וחודרת מבעד לצווארון חולצתו.
סילברהייטס
התגלתה כעיירת חוף טיפוסית. טיילת קטנה, כמה חנויות ובתי קפה. מספר סירות
עגנו בנמל הקטן. הים היה סוער למדי ולא נראו ספינות באופק.
הכיכר הייתה ריקה מלבד קשיש שישב על ספסל והאכיל יונים בפירורי לחם.
עדיין היו לו כמה דקות ולכן התקרב לשובר הגלים והביט על הים הגלי.
בראשו
חלפו קטעי תמונות ומשפטים. הוא נזכר באשתו היושבת מכונסת בעצמה אחרי
שבישרה לו כי לא תוכל להמשיך ולהיות איתו. ללא הסבר, ללא רמז מקדים. יום
אחד הכל תקין, כמעט מושלם... וביום הבא עולמו חרב.
לפתע הבחין שמישהו עומד בסמוך אליו.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלב הוא טאו