לפני כמה ימים קראתי את הטור האחרון שכתבה דנה ספקטור, "מורה נבוכות", וזה גרם לי לחשוב
ולהרהר לגבי נושא ההטרדות המיניות ואונס.
לפני שאכתוב מה שברצוני לכתוב, אציין כי אין לי ולו ספק קלוש שבמקרים
המובהקים בהם אישה או נערה עברה מצב שבו אדם זר או לא רצוי כפה עצמו עליה - היא עברה
אונס. כמובן גם במקרים שזה קרה במסגרת משפחתית של גילוי עריות. אבל אם נהיה כנים
עם עצמנו, העולם שלנו מכיל מצבים רבים שהם אפורים. אפורים כ"כ, שאפילו הבחורה
עצמה לא בטוחה שלא רצתה לעשות דברים, ואפילו הביעה הסכמה מלאה וגלויה אך לא חשה בה
בתוכה. כאילו רצתה אולי שהוא זה שיגיד "לא", שהוא זה שיראה היסוסים אם
עכבות, ומשלא עשה כן, הרגישה צורך לא לעשות זאת גם בעצמה. אולי כדי לא להצטייר
כפחדנית או חסרת עמוד שדרה, אולי כי רצתה להיסחף בטירוף לכמה דקות או שעות. אולי
כי קיוותה שמשהו בה ישתנה תוך כדי המצב הזה.
אני רוצה לחלק את נקודות המבט למצבים האלה לשלוש זוויות. ברור שלא
אצליח להקיף הכול בהן, אבל ברצוני לתת פתח ראשוני לחשיבה שהיא מורכבת מיותר מגרסה
אחת. ואחת שאולי בה, אלוהים ישמור, אין ממש אשמים ואין ממש קורבנות.
האמא.
אמא היא לפני הכל השומר ראש של הילד שלה. עוד בטרם נולד, היא נועדה
להגן בגופה ממש על קיומו של הילד ולזהות איומים עליו מרחוק. מבחינתה של אמא, הבת
שלה היא אדם תמים ונקי והיא צריכה להגן עליו מפגיעות ומטראומה, וטבעי שמצבים
מיניים פוטנציאליים מסוימים עשויים להוות סיכון לפגיעות כאלה וכאלה. יש אמהות שיש
להן סלידה והתנגדות עקרונית מכל מגע מיני שהילדה שלהן עשויה לעבור בכל שלב בחייה,
אבל רובנו רציונאליות מספיק להבין שמגיל מסוים אין לנו הזכאות והיכולת החוקית למנוע
זאת. עם זאת, אין ספק שמועטות הן האימהות שלא יתמלאו זעזוע או חימה כשילדתנו בת
ה-16 או ה-17 תבכה על ברכנו ותספר לנו שהיא הייתה עם מישהו, מישהו בן 30 ומשהו או
40. משהו בביולוגיה הפנימית שלנו לא יוכל לקבל זאת. אפילו שזה נתון יבש. אפילו
שיכול להיות שלמרות שהוא מבוגר הוא לא נראה או מתנהג כמו מבוגר. אפילו שיכול להיות
שילדה בת 17 כבר מצוידת ביכולת פתיינות כלשהי, ושהספציפית הזו שלנו עשויה להיות זו
שיזמה את הקרבה ואולי אף את המגע הזה. אפילו שהיא אולי אוהבת אותו באמת (ואולי אף
הוא משיב לה ברגש דומה). זה בכלל לא מעניין אותנו. גבר בגיר לא ישים לנו יד על
הילדה. נקודה. ברגע שזה מגיע למרות כזו, הוא באותה מידה יכול היה להכות אותה,
מבחינתנו היה כאן אקט של אלימות כפויה ותו לו. דינו כדינו של אנס. אין כאן בכלל
שאלה. השאלה היא רק לגבי אין נעניש אותו ואיך נגן עליה בעתיד. וכאן זה נגמר.
הילדה.
היא עוד קטינה, יש הגדרות שהיא כבר מבחינה חוקית היא כבר לא ככל
הקטינים, אבל יש כאלה שהיא כן. היא נערה בסוף תיכון. אולי תלמידה מעולה ואולי
מבריזנית כפייתית. אולי היא ילדה שקטנה וצייתנית ואולי היא מרדנית עם פה מלוכלך
שתמיד כמה אוקטאבות יותר ממה שמותר. גם מעל לטונים של המורה. יתכן שהיא מלכת הכיתה
או מנודה ממש, או סתם משתרכת אחרי מי שצריך כדי לשרוד. יתכן שהיא יפהפייה ומנקרת
עיניים, יתכן שהיא ממוצעת, או שקופה שרק כמהה לרמז של חיבה. בהרבה מקרים, בחורות
שמסתבכות עם האנשים או הסיטואציות הלא נכונות הן אלה שחסרות ביטחון באופן מהותי,
אבל זו טעות לחשוב שהביטחון יקבע לפי מה שיש לה. לא רק ילדות מנודות חשות שלא
אוהבים אותן באמת. לא רק מי שנחשבת למכוערת מתקשה לביט במראה ולאהוב מה שהיא רואה.
לא רק מי שטיפשה או נכשלת בלימודים מרגישה ריקנות וחוסר ערך. גיל ההתבגרות רווי
בקונפליקטים ובלבול וגם באי סדירות הורמונאלית. את לא יודעת אף פעם לאורך זמן אם
את נחשבת קטנה או גדולה, משפיעה או מחוקה, נשמעת או נאלמת.
את רוב הפידבק מקבלים
ממה שהסביבה נותנת, אבל גם הסביבה היא דינמית. לפעמים מורה "יוצאת
עלייך" כי היה לה יום רע ולא כי פשעת, אבל את מבחינתך חווה דחייה. החברים
משנים מסלול, ומדי פעם כבר לא חברים שלך יותר. לא תמיד בגלל משהו שבשליטתך.
כישלונות והצלחות באים בצורות שונות ומשונות ורבות כ"כ. לפעמים החיים אינם
אלא תחנת רכבת ואת נוודת שרק מחכה שהרכבת הנכונה תגיע, ותיקח אותך לאנשהו. לפעמים
המקום או הרכבת באים בדמות אדם שמשדר שלווה ויציבות. רוך וחום. זהות מגובשת. אדם
שעובד במקצוע ברור ויודע משהו כבר על מי ומה שהוא. הוא לא חייב להיות מהנדס או
רופא, לפעמים זה פשוט מורה. או אפילו מנחה באיזה קורס על העצמה אישית. הוא מדבר
הרבה על להיות אבוד, אבל לא כי הוא אבוד אלא דווקא כי הוא מורה נבוכים. הרבה פעמים
בחיים שלנו אנשים מלמדים אותנו דברים חדשים, עושים לנו סדר בראש או אפילו נותנים
לנו תקווה, מבלי שבכלל ידעו על קיומנו. אנחנו נופלים במקרה על שיחות או הרצאות
שמחייבות אותנו להיוודע למה שיש להם להציע, אבל ממש לא מחייבות אותם לדעת מי אנחנו
או מה אנחנו. לפעמים נוצר לנו צורך שגם הוא ידעו שאנחנו קיימים. אנחנו, הנערות
האבודות שחוו לפתע התגלות והארה אדירה רק כי הם היו המקום והזמן הנכון לנפשנו
התועה. וגם כאן נכנסים אלמנטים של אישיות וביטחון. בעוד שנערה אחת תהיה מספיק
בטוחה בעצמה כדי לשבת בשורה הראשונה באותם השיעורים ולהרים יד כדי לשאול שאלות
ולהעיר הערות, ולהיראות מול כולם, האחרת תעדיף להקשיב בחשאי ובשקט מהספסל האחורי
ולא להוציא ציוץ. היא תחכה לסוף השיעור, אולי תתפוס אותו בשולחנו, או אולי אם יהיה
עמוס מדי – היא תחכה במסדרון או במשרד. משאלה נקודתית אחת לשאלות רחבות יותר,
מפגשים כאלה עשויים להפוך לסדירים. מעיין "שיעור פרטי". זה מאוד מחזק
ומעורר ביטחון כשמוכנים לעשות לך מחווה אישית כזו. אבל בני אדם הם בני אדם,
ומסגרות גמישות שאינן שיעור תקני עשויות להפוך לאישיות יותר, רכות יותר. ומשיחה
כללית על נושאי השיעור עוברים לשיחות אישיות עלייך. על מי ומה שאת, על מה חשוב לך
ומה את אוהבת לעשות. פתאום את משנה למישהו, פתאום מישהו מקשיב. מישהו שהוא לא
מתוסבך כמוני, או שאולי דווקא כן? אולי הוא מבין על מה הוא מדבר? ולא נעים לדבר רק
על עצמך, אז היא שואלת גם עליו. מגלה איזה בנאדם הוא ואיזה נער הוא היה. ולמען
האמת זה לא ממש משנה בנקודה הזו מה הוא יאמר. אם הוא היה תמיד מוצלח, זה יעורר
הערצה. אם גם הוא היה שק חבטות של בלבול ואי בהירות – אז הוא מבין בדיוק את מה שאת
עוברת.
בנקודה הזו קל יותר ויותר לשכוח כרונולוגיה גילאית ולהירתע ממנה. את רוצה
להתקרב אל הבנאדם, וגם אם הוא לא אומר או מבקש דבר יש די ויותר קולות פנימיים –
חברתיים וביולוגיים – שיאותתו לך שמגע זה קרבה, וסוגי מגע מסוימים הם קרבה מיוחדת
יותר. אישית יותר. מתישהו היכולת שלך לעכבות תעמוד במבחן, ויתכן שגם שלו. כאן
בדיוק יכולה להגיע נקודת אל-חזור. זה לא חייב ממש לקרות בפעם אחת, זה לא חייב גם
להיעצר כשתתקלי בדחייה מלאת היסוס. אלוהים יודע שחיים רק פעם אחת, ולפעמים כשבוער
בקרבך צורך או בוערת סקרנות, קשה לייחס להם איזשהו סיכוי שהם בכלל טועים.
הגבר.
לא פשוט להיות גבר טוב בעולמינו. המציאות של היום כ"כ טעונה,
שמילה או תנועה לא במקום יכולה להישפט כמו אקט מיני מוצהר ומזעזע. כמות הקודים
החברתיים לגבי מה נאות ומה לא יוצאת משליטה. ואחרי כל זה כועסים כשגבר הופך
לפאסיבי ולא אסרטיבי. למשותק מכורח המציאות. מדברים המון המון המון על מה נשים
רוצות ומה נבצר מהן. חלק כועסות על שאתה יוזם דברים וחלק כועסות כשלא. כשאישה
אומרת "לא" ואתה משתדל לכבד, לא פעם בדיעבד היא אומרת "היית צריך
להתעקש יותר", כאילו בזה שניסית לכבד אותה יצאת רכרוכי או לא נלחמת עליה
מספיק. אסור גם להתבדח על הרבה נושאים, וזה מתסכל כי הומור מרכך הכל. גם את הטאבו.
ואלי זו בדיוק הסיבה שהוא נאזק ע"י הצנזורה. לפעמים הדרך היחידה לשרוד הכל
היא ע"י ריחוק יחסי ושגרה נוקשה. עבודה ואורח חיים שבאים עם מדים מסודרים
וחוקים ברורים. שעות ברורות, עדיף במשהו ציבורי כזה, שכולם תמיד רואים אותך ואתה
לא איזה עכבר מעבדה שחיי במרתף בחיים מסתוריים ופרטיים מדי, שפתוחים לפרשנויות
מתעתעות. למשל ללמד. או להנחות. בעולם שמלא בנפשות אבודות, להיות מורה דרך זה
להיות רופא של ממש, עזרה ראשונה, רק לנפש פצועה ולא לגוף. זה גם שומר על חיי חברה
דינמיים ותקינים. מדי פעם יש מי שצמא לעוד עזרה ותמיכה, וזה ממלא כמו חבישת פצעים
של ציפור עם כנף שבורה. קצת עזרה פרטנית ואנשים חוזרים לעוף, מפסיקים לפחד ולדדות
בצללים. לכולנו יש סיפור. לא תמיד הוא טרגי ומלא טראומה ממשית, לפעמים הנפש שלנו
סוערת כי ככה, או כי זו תקופה. לפעמים אנחנו אבודים כי אנחנו סה"כ נהג חדש
בכביש סואן של יותר מדי נתיבים, וקשה לנו להשתלב.
כשאנשים צעירים פונים אלינו
להכוונה לא תמיד הבלבול שלהם כ"כ נורא כמו שהם חושבים. לפעמים החיים שלהם די
רגילים וזו פשוט הבוסריות שמבלבלת אותם. הקושי לשיים את מה שכואב או להבין מצבים
שכולנו עוברים. קל חייך אליהם ולזרוק כמה מילות חיבה ותמיכה. להבטיח להם שיהיה
בסדר. לפעמים הם חוזרים לעוד כמה תדלוקים של קווי הכוונה, כמו ילדים שזקוקים
לחיבוק של אמא שייתן להם עוד כוח לפני עוד התמודדות. לפעמים הם מתחילים לחבב אותך
כבנאדם ולא רק כמורה דרך. וזה מחמיא, אם כי אולי גם קצת מסוכן. קשה כשרואים מול
העיניים עיניים שחזרו להיות נוצצות, ופתאום לא כ"כ בטוח שעזרת לאדם במשבר
והחזרת לו את החיוּת, אולי עשית יותר מזה. אולי עוררת בו תחושות כוזבות, שיעברו עם
הזמן. אבל מה עושים עד אז? כשאתה משקיע בבנאדם אתה מושקע בו, לפעמים גם קצת שוקע.
וקשה שלא לחבב אנשים שחזרו להיות מאושרים. קשה שלא לחבב אנשים שמחייכים אליך
ומעריכים ושופכים את ליבם באמון מוחלט. אז אתה מבטיח לעצמך שזו רק ידידות אמיצה
בין מורה לתלמיד, מדריך ומודרך, ומתישהו הוא ימצא מישהו אחר שיסקרן אותו, שהוא
יאמין בו. ועד אז אתה פה. וזה בסדר. לא קרה כלום. אפשר רק לדבר. מדיבור לא נגרם
מעולם נזק, לא כשזה דיבור אנושי ומכבד, נטול מילים גסות או קונוטציות מיניות.
אבל
איכשהו גם בלי התייחסות למין השיחות נעשות אינטימיות מדי. משהו קצת מלחיץ קורה לך
בין האוזניים כשהיא מוציאה ממך מידע פגיע גם על עצמך. ובנקודות זמן מסוימות אתה
כבר לא ממש המדריך, אתה אפילו די מובל. וקשה להאמין שזו רק ילדה בת 17...
"ילדה", נערה. אפילו עלמה, רבע ל... אישה של ממש. משהו בה בוסרי והכל,
בסדר, היא צעירה. אבל יש לה עומק רגשי יוצא דופק, אינטליגנציה ויכולת אנליזה
מרשימה. קשה בכלל להאמין שאתה פי 2 מגילה. מה זה "פי 2"...? מה כבר
הספקת לעשות בזמן הזה? צבא ותואר?! נו באמת, אתם לא כאלה שונים סה"כ.
בסה"כ שניכם בני אדם. אבל למרות כל המחשבות המגמישות האלה בחיים לא היית שם
עליה יד. יש גבול. אתם מורה ותלמידה, מדריך וחניכה. שפשוט מיודדים. גג ידידים. אבל
אז דווקא היא זו שהתחילה. שפתאום הורידה ג'קט במשרד והחולצה מתחת... לא הייתה
לעניין. אבל התעלמת. הרי מותר לה ללבוש מה שהיא רוצה, זה הגוף שלה. והיום ההוא
שנכשלה בבחינה, ופשוט זרקה את עצמה עליך לכדי חיבוק. טוב, זה כמו חיבוק מאימא, כבר
אמרנו. וכשילד מחבק אז מחבקים אותו בחזרה, זה בסיסי. זה אנושי. אז אתה מחבק אותה,
מעביר יד בעדינות על השיער הגולש שלה. ומתחיל להרגיש שזה לא ממש בסדר. כן, זה רק
חיבוק לילדה בוכה, אבל איכשהו זה לא ממש בסדר. וכשהיא מתנתקת ממך היא מביטה בך
בעיניים מלאות תודה וזה די ברור שהיא רוצה שתנשק אותה, אבל אתה זז ממנה ודוחה
אותה. והיא הולכת.
והיא חוזרת, בפעם אחרת. קיווית איכשהו שזו הייתה תקלה מקרית,
אבל כל מיני סוגי מגע מקרי-לא מקרי חוזרים עד שמתישהו זה פשוט חזק מדי, וגבולות
מתחילים להיפרץ כמו מדורים בטיטניק: אחד אחרי השני בקצב מסחרר והכל עולה על
גדותיו. ואתה שואל כל שניה בערך אם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה, כי אתה מת מפחד
לאן שזה הגיע. והיא עונה ברוך או בנחישות שכן, זה מה שהיא רוצה. כבר הרבה מאוד
זמן. איתך באופן ספציפי. מהרגע שהגבול האחרון נפרץ כבר יותר קשה לסגת. זה לא עוד
חיבוק שבורחים ממנו. יש המון צעדים מקדימים שצריך לסגת מהם כדי שזה לא יקרה שוב. כדי
שלך זה לא יקרה שוב. ואחרי מספר פעמים שזה כבר קורה, ההתנגדות הפנימית שלך דועכת
לגמרי. כי למי באמת איכפת אם שכבת איתה 6 או 10 פעמים? ברגע שזה כבר לא מעידה חד
פעמית זה כבר דפוס, וזה כבר קשר. אז זה מה שזה וזה כבר קיים, אז העולם יאלץ
להתמודד עם זה. כי כל עוד זה טוב – זה ימשך, ושניכם יודעים בדיוק מה אתם רוצים. כל
עניין הגיל הזה הוא סתם בדיחה. בדיה. המלצות גנריות כלליות שנועדו לזקנים ולילדות
בנות 12, לא לכם. אתם שניכם ילדים. או שניכם מבוגרים. לאופנת metoo# אין עליכם כל אחיזה. אתם הדבר האמיתי בין אם יכירו בכך בחוק או
לא.
והאם זה בדיוק מה שתחשוב גם כשהיא תספר לאימא שלה, מסיבה כזו או אחרת,
וישימו עליך אזיקים?