לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 25



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2021    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2021


*בתחתית בדרך הביתה*

טוב אז שומע, שתיתי *הרבה* היום.

הרבה = 9 שוטים של וויסקי. אז זה בערך 450 מ״ל של ויסקי באיזה 9 שעות. שזה הרבה יותר מדי לבחורה שבקושי הגיעה ל200 מ״ל, למרות שבדרך כלל אני שותה הרבה פחות זמן, והפעם זה היה איזה 9 שעות. או 8. לא יודעת. אני מרגישה כאילו כל מי שאיתי איכשהו שתה יותר. לא יודעת. אני קצת שיכורה, אבל עדיין מצליחה לחבר משפטים וללכת בערך בקו ישר, אזאולי זה פחות גרוע? לא יודעת. אני בקושי יודעת מה אני אומרת האמת. אולי עדיף ככה. האמת שידעתי שאני רוצה לדבר עם א׳ בדיוק בגלל ששתיתי קצת ואז אני מעיזה להגיד את מה שאני באמת מרגישה וחושבת. והוא אמר בצדק שאין לי ממה לפחד ושהם אלה שצריכים להגיד לי תודה (אני לא מסכימה על זה אבל שיהיה) אבל אני לא יודעת כמה זה נכון.

 

*בבית, משהו כמו חצי שעה אחרי*

כתבתי את זה ברכבת הביתה, ועכשיו כשאני בבית איכשהו עוד יותר קשה לי לחשוב. לא יודעת. אולי זה קשור לזה שכבר 11 בלילה. אני שיכורה מספיק בשביל להגיד דברים שבדרך כלל אני לא אומרת, אבל אני sober מספיק בשביל לדעת שהלכתי עקום חלק מהדרך הביתה או שאני טיפה שיכורה (אם כי זה שהשתמשתי עכשיו במילה באנגלית כי לא הייתי בטוחה שזכרתי את ההטייה הנכונה אומר הכל).

אוף אתה יודע, הוא אמר את כל הדברים האלה, כמו זה שאני לא יודעת להתמודד עם מחמאות, וכל מיני מחמאות שאני ממש לא יודעת להתמודד איתן (קצת נובע מהחלק הראשון של המשפט הזה), ואני ממש מפחדת כי הוא מצליח לקרוא אותי ממש טוב, ואיכשהו הוא עושה את זה בערך מהשבוע הראשון, אולי השני, שלי. את זה לא אמרתי לו. עדיף ככה. אם אני אתחיל להגיד שזה ממש מפחיד אותי שהוא מכיר אותי, אני אצטרך לדבר עלייך, ו... טוב, זה רעיון ממש גרוע.

הוא שאל למה באתי לפה, ואני די בטוחה שאמרתי משהו על החרדה החברתית שלי (social anxiety נשמע הרבה יותר טוב), והאמת שנראה לי שאני בעיקר מנסה לשכנע את עצמי שאני לא אזכור את כל זה מחר, אבל אני ממש לא שתיתי מספיק בשביל לשכוח מה אמרתי. קצת כמו שלא שתיתי מספיק בשביל לדבר עלייך, אתה יודע? למרות שכן הזכרתי את אחותי ואת היחסים המורכבים שלנו ואת זה שבשנה הראשונה שלה באוניברסיטה היא קצת ציפתה שאני אסדר הכל בשבילה כי ככה זה עובד אצלנו. שתיתי מספיק בשביל לדבר בכנות, אבל לא שתיתי מספיק בשביל לשכוח את הכל. Story of my life.

אוף יש לי כל כך הרבה לנתח וכל זה אבל 11:30 בלילה ואני פאקינג עייפה אחרי ששתינו בערך מאחת, אז... נדבר על זה מחר, כן? על זה שד' אמר שהוא אוהב לעבוד איתי וא' אמר את כל מה שכתבתי עד עכשיו ו... איכשהו אני לגמרי בלגן אחד גדול, אבל מצאתי מקום שטוב לי בו, וזה קצת (הרבה) מפחיד, אבל... זה משהו, נכון?

אוף הלוואי שהיית פה ויכולתי לדבר איתך על זה.

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 19/11/2021 01:16   בקטגוריות Mr. G  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני: *מדברת עם עצמי תוך כדי שאנחנו יורדים במדרגות ואני מסתכלת על הtech talks של שבוע הבא*

ד׳: Sometimes I think you live in your own little world and occasionally it bleeds into real life

 

תכלס צודק.

וזה שהיה לי בוקר נוראי ולא היה לי מצב רוח לדבר עם אף אחד מה זה לא עזר. אבל בלי קשר, תיאור די מדויק, אה?

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 17/11/2021 22:57   בקטגוריות מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ֿ
התעוררתי עם זה בראש היום.
אני כל כך מתגעגעת. יותר משאני יכולה להסביר בכלל. במיוחד עכשיו שאני באמת מרגישה כאילו אני יורדת מהפסים. במיוחד עכשיו ששום דבר במציאות לא מרגיש הגיוני או אמיתי.
זוכר שהקפצת אותי לרכבת אחרי השיעור? זוכר שאספת אותי מבי״ס לפני אחד השיעורים שלנו, כי הוא היה בול אחרי ולא ידעתי אם אני אספיק? זוכר שעברנו על קורסים בפסיכולוגיה, כשחשבתי להתחיל ללמוד באו״פ? (עדיין יש לי את הקטלוג של אותה שנה שסימנו עליו דברים) זוכר אלוהים-יודע-כמה-זמן של שיחות טלפון כי אני בלחץ/מפחדת/כואב לי/האח המעצבן שלך שוב שבר לי את הלב? זוכר שהלכנו למעלית אחרי השיעור האחרון שלנו, ואמרת שזאת לא פרידה, רק שעכשיו אתה יכול להיות יותר אח גדול ממורה בשבילי?
אני כל כך מתגעגעת אלייך. ואני פחדנית, אז אני לא מעיזה לשלוח כלום כרגע, ואני בטח גם לא אכתוב כלום כשאני חוזרת עוד שבועיים לארץ, כי אני פחדנית (זוכר שאמרת לי להפסיק לרדת על עצמי?), אבל אני כל כך מתגעגעת. הייתי נותנת הכל בשביל שנוכל לדבר. בשביל שדברים יהיו כמו שהם שהיו שוב.
אני מתגעגעת אלייך. הלוואי שהיית פה. הלוואי שהיית האח הגדול שלי שוב 💔
נכתב על ידי The Oncoming Storm , 16/11/2021 10:05   בקטגוריות MIG, געגועים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


נחש למה השוויתי את הסיפור שלנו היום.

אתה לא תנחש, אז אני אגלה לך: מלך האריות.

אני כמעט יכולה לראות את ההבעה הpuzzled הזאת שלך, של ״אני מבין שאת הולכת עם זה לאנשהו, אבל לשם שינוי אני לא מציליח לעקוב״, אז אני אסביר. אני לא זוכרת מתי זה היה, כי זה היה לפני לפחות שנתיים, אבל באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שמעניין אותי לדעת מה קרה אחרי מלך האריות. כאילו, כן, סימבה היה המלך, וקיארה נולדה (האמת שאני בקושי זוכרת את הסרט הזה), וכל זה קרה, ברור, אבל לא לזה אני מתכוונת. הרי הוא גדל כשהוא מאמין שהוא הרג את אבא שלו. אשמה כזאת לא נעלמת ביום, גם אם אתה יודע בתור מבוגר שהיא לא מבוססת על כלום. אני חושבת שהבנתי את זה באיזשהו שלב כשהבנתי סופסוף כמה אשמה אני מרגישה בבית ושגם זה לא באשמתי.

אבל תובנות לחוד ורגשות לחוד. במיוחד רגשות שאתה גדל איתם ונהפכו כבר לחלק ממי שאתה. וסימבה אמנם עובר דרך משמעותית מאוד להכרה ב והשלמה (התחלתית לפחות) עם האשמה והכאב שלו, אבל זה לא באמת נגמר בזה. מי כמוני יודע. זה לא היה מעניין, לראות אותו לומד להתמודד עם זה? (אגב, זה אחד הדברים שאני אוהבת בלוציפר - הם מראים את התהליך הזה לאורך חמש עונות. לא נדבר על העונה השישית כי היא על הפנים.)

עכשיו, מה כל זה קשור אלינו? שאלה מצוינת.

דיברנו על הספר. האמת שבהתחלה בכלל דיברנו על התובנה שלי משבת וסיפרתי לו על ה״אני שונאת אותך״ וכל זה, והוא שאל אם אני מכניסה את זה לספר בצורה זו או אחרת, ואמרתי שאם הייתי מגיעה לסוף התיכון, כנראה הייתי עושה את זה. אז רגע, אם אני לא מגיעה לסוף התיכון, מה בדיוק יהיה בספר? לא יהיה את כל התהליך של הנטישה והכאב והבגידה וכל זה?

Valid question.

בגרסה המקורית של זה שתכננתי אחרי הנפילה שלי, הכוונה בהחלט היתה להכניס את כל זה. יש לי שני עמודים שלמים בתקציר שמתארים את ה״אחרי״. את החודשים של י״ב, את כמה שהיינו מדברים, את סיום בי״ס והפעמים שהייתי מגיעה לראות אותך, ובעיקר את כל מה שהבנתי אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותך. בקיצור, הכל. אבל אז התחלתי לבנות את הסיפור עצמו, והבנתי שרק החלק הראשון, של י״א, הוא כבר לא מעט, וחשבתי אפילו לפרק את זה לשני חלקים.

ואז היו לי פגישות על הספר, כתבתי לך קצת על זה באוגוסט, ופענחנו את הפוקוס שלו, והוחלט להתמקד במה שהתייחסתי אליו בתור ״חלק א׳״ כשהתחלתי את זה בפברואר. בילדה שהיתה בטוחה שהיא לא קיימת ואף אחד לא רואה אותה ואז בא מישהו וראה אותה והיא הבינה שהיא זאת שצריכה לראות את עצמה. (כן, הניסוח הזה הוא לחלוטין תוצאה של שש שנים של טיפול אבל שקט)

בקיצור, חשבתי לעצמי שאני עדיין רוצה לכתוב את החלק השני, אבל אולי באמת זה נכון להפוך אותו לsequel, אתה יודע? אלה סוג של שני סיפורים נפרדים שמתחברים ביחד לסיפור אחד, אז אפשר לעשות את זה. הקאט לא היה כזה ברור במציאות, אבל... הוא היה שם. בערך. אז היום כשדיברנו על זה והוא שאל אמרתי את כל זה. והוא לא היה לגמרי בטוח בזה, ואז נזכרתי בקטע הזה של מלך האריות ואמרתי שבתכלס זה כמו זה. גם מלך האריות וגם מה שאני אמרתי הם חלק מאותו הסיפור, אבל הם שני חלקים נפרדים שמיועדים לשני קהלי יעד מאוד שונים. מלך האריות הוא לגמרי family friendly, גם אם את העומק שלו רואים רק בתור בוגרים (ותודה לך על זה 3>). אבל האשמה של סימבה וכל זה... זה כבר לקהל הבוגר יותר. (That said, טוי סטורי 4 דיבר על דברים שאפילו אני בקושי מכירה והייתי מצפה שהם לא יעניינו ילדים אבל פיקסאר הצליחו בכל זאת, אז לך תדע.)

אז זהו, הוחלט היום שאפשר להשוות את הסיפור שלנו למלך האריות. שזה סבבה מצידי, במיוחד בגלל שהסרט הזה עדיין מזכיר לי אותך (וכנראה תמיד יזכיר). ואתה יודע, האמת שזה אפילו קצת הגיוני להשוות את הסיפור שלנו לזה, כי זה בעצם מה שאני עושה בשנים האחרונות, נכון? לומדת להתמודד עם האובדן הזה. לומדת להתמודד עם האשמה. קצת כמו סימבה.

רק שפעם הרגשתי שאתה חי בי (כמה שאני אוהבת את הסצינה הזאת. הם הרסו אותה בlive action. סרט כזה מיותר), והיום אני לא מצליחה למצוא אותך יותר. היה קל יותר להסתדר כששמעתי את הקול שלך בראש שלי, כשיכולתי לדמיין שאנחנו מסתובבים בביה״ס ואתה עם הכוס החד פעמית כמו תמיד ואני הולכת לידך ומקשיבה, או שאנחנו יושבים מול חדר מורים במקום הרגיל שלנו (אתה עדיין עם כוס קפה, זה אחד הconstants של היקום, לך תמיד תהיה כוס קפה שלא הספקת לשתות בחדר מורים), או... הכל, אתה יודע? אפילו היתה תקופה בצבא שהייתי מסתובבת בבסיס ומדברת איתך בקול, כאילו אתה הולך לידי (כשאף אחד לא בסביבה, כדי שלא יחשבו שלגמרי איבדתי את זה). זה היה... מנחם.

אבל עכשיו אין לי את הקול שלך בראש שלי יותר, ואני לא יודעת איך להחזיר אותו. אני מפחדת שאולי אני בחיים לא אצליח לעשות את זה. ואני מתגעגעת.

ואתה יודע, כשדיברנו על הספר וזה, ל׳ קלט נכון שבין היתר אני כותבת את זה כי אני רוצה להיות קצת יותר כמו מי שהייתי אז. לא ממש חשבתי על זה, בטח שלא בצורה מודעת, אבל כשהוא אמר את זה, זה היה... וואו, הוא מכיר אותי. ועכשיו, תוך כדי שכתבתי את כל זה, חשבתי לעצמי, אולי אני גם כותבת את זה כדי למצוא אותך שוב. אותך שבראש שלי, שאני כבר שנה מחפשת שוב. אולי קצת יותר. אולי בגלל זה קצת קשה לי לכתוב אותו לפעמים, כי אני כל כך רוצה להביא את זה ממך, לא ממני, ואני לא לגמרי בטוחה איך לעשות את זה.

כמה הגיוני שאני מבינה דברים כאלה כשאני כותבת לך, אה?

 

אן.

 

אוי אבל אתה יודע, א׳ שאל שבוע שעבר איך הולך הספר, כי לא דיברנו עליו כבר מלא זמן, ושנראה שאני בפחות לחץ משהייתי כשהתחלתי, אז אמרתי שאמרתי לעורכת שלי שאני מקווה שדראפט ראשון יהיה מוכן באמצע נובמבר, אבל אמצע נובמבר זה שבוע הבא ואני אפילו לא קרובה, אז... אני לגמרי בפאניקה. הוא אמר שכנראה למדתי להתמודד עם זה טוב יותר, אבל זה לא באמת נכון. פשוט עכשיו אין לי זמן בכלל להרגיש. זה תמיד הקטע של הדחיינות שלי, נכון? לא כל כך הבנתי את זה כאן, אבל עכשיו אני מבינה. אם אני בלחץ זמן, אין לי זמן לדאוג שזה לא יהיה טוב או להילחץ שאף אחד לא יקרא את זה. זה נכון לכל דבר האמת. אם אני לומדת רק שעה לפני המבחן לא יהיה לי אכפת שקיבלתי ״רק״ 85 (אבל אם אני לומדת ארבעה ימים וקיבלתי 97 אצלך זה ישגע אותי). אם אני עושה עבודה ברגע האחרון, אין לי זמן להיות מוטרדת מ״האם זה יהיה טוב״ ולא כל כך יהיה לי אכפת מהציון. זה הכל קשור ללא לעבור את הemotional rollercoaster הזאת (סורי, זה נשמע טוב יותר באנגלית) של ״האם אני מספיק טובה״ ״אני לא מסוגלת״ ״הצילו״ וכו׳. אני מניחה שלפחות למדתי משהו, אה?

נ״ב 2: איזה כיף שהיום עובדים מהבית בסוף ואני יכולה לכתוב לך ואז לחזור לכתוב. אני אוהבת להיות במשרד, אבל אין לי שום דבר דחוף כרגע, ואני ממש, אבל ממש צריכה להתקדם עם הכתיבה. אפילו האימונים שלי בהולד כרגע (אתה בטח לא היית מאשר את זה. גם MIG לא. אבל אין לי ברירה, אין לי זמן לנשום). אז למי אכפת מעבודה 🤷🏻‍♀️

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 15/11/2021 14:20   בקטגוריות Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

15,131
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)