לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 25



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2022    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2022

היי אתה.


אז ד' חיובי.

ד' חיובי, אז הוא לא יגיע מחר או מחרתיים למשרד, ובחמישי הוא בחופש ושישי זה פסחא ובשבת אני טסה הביתה. מה שאומר שעכשיו שלושה שבועות אני לא אראה אותו שלא דרך מסך מחשב. מה שאומר שמחר ומחרתיים אני רוב הזמן אהיה לבד, כי הוא הבנאדם העיקרי שאני עובדת איתו. ומתוך כל זה כל מה שאני מצליחה לחשוב זה, "כמה אנוכית את שאת מתעסקת רק בך, אה?"

וברור שזה לא הדבר הראשון שחשבתי עליו. כל היום התלבטתי אם לשלוח לו הודעה בסגנון של "take care please" כי בבוקר הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ושהוא היה ככה כל הסופ"ש (אבל עכשיו זה משתפר). ואמרתי שאני לא אציק לו, אבל זה הטריד אותי (כרגיל), ושוב אני נופלת בחזרה למקומות האלה שאני דואגת לאנשים שסביבי יותר מדי ואני צריכה אותם והגהנום המזדיין הזה בחיים לא נגמר, והנה אני, פאקינג מנסה לשרוד. אתה יודע, אמרתי הבוקר משהו על זה שלהיות מבוגר זה חרא והוא (לא ד', הוא) אמר שברור, כי אני כל כך עסוקה בלשרוד שאני לא מגיעה בכלל לדברים הטובים שיש בזה (למרות שזה לא כזה היילייט). אז הנה, מנסה (ונכשלת נואשות) לשרוד. כרגיל, בקיצור.

אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת לך. No, tell a lie. אני יודעת למה אני כותבת לך. מאותה הסיבה שהייתי באה אלייך כל פעם כשקרו דברים. כי אני ממש, אבל ממש צריכה מישהו שיעזור לי להבין מה לעזאזל אני מרגישה ואיך להתמודד עם זה. בקיצור, הורה. כי זה אחד התפקידים הראשוניים של הורים, נכון? לווסת את הרגשות של הילד. (זוכר התפתחותית?)

התעוררתי היום בתחושה שאני לא מסוגלת יותר. אני עוד צריכה להחליף חבילת טלפון ולריב עם האלה של המים שוב, ויש לי עוד 700 דברים שהייתי צריכה לטפל בהם, אבל פאקינג אין לי כוח. לא רוצה יותר. ברצינות. לק' היתה שריפה בבית (והייתי בהלם וכאב לי בשבילה ואז בגלל שזה ליטרלי אחת החרדות הגרועות שלי ברור שהראש שלי הלך לשם), והייתי חולה כל הסופ"ש, ויש לי הרבה יותר מדי מה לעשות, והכל פשוט מרגיש כמו יותר מדי עכשיו. והנה אני שוב נופלת חזרה למקומות שאני עוד שניה מפתחת תלות באנשים, כי ככה זה כשהדפוס היקשרות הראשוני כזה דפוק, ופאקינג נמאס לי להילחם בזה. ברצינות. נמאס לי. נמאס לי להילחם במוח שלי. נמאס לי מהכל.

מה לא הייתי עושה בשביל לדבר איתך עכשיו. או אפילו בשביל הקול שלך בראש שלי.

ואני יודעת, אני מבינה את כל זה בשכל, אני יודעת שזה לא נכון וזה הדפוס שמגיע מהבית שאומר שאני תמיד צריכה קודם לדאוג לכולם ואן לא משנה בשיט ובגלל זה אני מרגישה אשמה. אני יודעת את כל זה. אבל כמו שאני מכירה אותך, אם הייתי באה אלייך ככה, בוכה, היית מצליח להרגיע אותי לפני שהיית אומר את כל זה. וזה הדבר האחד שאין לי מושג איך לעשות. באמת. אין לי מושג איפה להתחיל אפילו. היתה תקופה שחשבתי שלמדתי איך לעשות את זה בעצמי. ואז הלכת והכל התרסק.

אין לי כוח יותר. אין לי כוח יותר ואני צריכה אותך ואין לי מושג איך להתמודד עם שום דבר מזה.

ואתה יודע מה הכי גרוע? שאין לי שום דבר לעשות. אני פשוט עומדת שם ומסתכלת על תאונת רכבת שעומדת לקרות ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות נגד זה.

אחרי שהיה את כל הסיפור של החפץ החשוד ופינו את כולנו, היה לי קשה להגיע למשרד בשלישי. הייתי חייבת לוודא שאני מגיעה מוקדם, לא כמו באותו היום, ושאנחנו לא יושבים באותו השולחן, ושאני לא יושבת לבד, וכל הבולשיט הזה שהוא לחלוטין חסר משמעות כי הרי שום דבר מהדברים האלה לא גרם לאזעקה של החפץ החשוד. ואמרתי לו את זה. שאני יודעת שזאת רק החרדה שלי, וכל זה pointless, אבל עדיין זה עובר לי בראש. עדיין אני עושה את זה. הוא אמר שיש בזה משהו מגניב, שאני יודעת את כל זה ואני יודעת על מה זה משפיע ולמה ובכל זאת המנגנונים האלה של ההתניה עובדים. שהמנגנונים הפסיכולוגיים הבסיסיים שלנו ממשיכים למרות שאין קשר בינם לבין המציאות, ואני מודעת לזה (כי אחרת זה לא היה מגניב). 

אז כן, אני מודעת לזה. אני מודעת לזה שאני הולכת בכיוון מאוד גרוע ואני יודעת שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה. וזאת ההרגשה הכי גרועה בעולם.

זה כאילו כל הימים האחרונים הם פשוט תזכורת לכמה powerless אני באמת, וברור שעכשיו אני שוב מרגישה זוועה כי שום דבר מהדברים שקרו לא קשור אליי אפילו ויואו איזה self-centred אני אבל פאק איט, לך אני יכולה להגיד את זה, כי אתה אף פעם לא שפטת אותי על משהו שהרגשתי או חשבתי. לא ידעת מה עומד בבסיס של זה - זה בסדר, גם אני לא - אבל איפשהו בצורה אינטואיטיבית כנראה הבנת שאני צריכה שיגידו לי שאני בסדר ומה שאני מרגישה לא הופך אותי למפלצת רק כי אני מתעסקת בעצמי לשם שינוי.

אני פאקינג שונאת את הקיום שלי.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שהייתי יכולה לדבר איתך. אני ממש צריכה אותך. 💔

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 11/4/2022 22:32   בקטגוריות Mr. G, Heartbreak / כאב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


פחות או יותר חלק 2 של אתמול.

אז הבנתי משהו היום, בהרצאה האחרונה.

אל תבין לא נכון, היא היתה בזבוז זמן מוחלט (לא כי היא לא נכונה, פשוט כי חלק משמעותי ממנה לא רלוונטי לי בכלל ואת החלק שכן רלוונטי אתה כבר הכרת לי בגיל 16), אבל היא כן הבהירה לי משהו בנוגע לסופ”ש הזה. אני יודעת שאלה מחשבות שכבר היו לי אתמול, אבל זה… פחות או יותר סגר את העניין. והפעם לשם שינוי לא נראה לי שאני קופצת למסקנות.

המנכ”ל של ARI ציטט כמה קטעים ממעיין וממרד הנפילים, על רורק ודאגני שהולכים בדרך שלהם ויודעים מה הם מעריכים וזה מה שמשנה להם, ואז הוא אמר (לא ציטוט מדויק, אבל זה הgist), “קראתי את זה וחשבתי לעצמי, מי עושה את זה? איפה יש בכלל אנשים כאלה? הבנתי שזה נכון יותר ממה שאני מכיר, אבל לא הבנתי למה או איך ללכת לשם.”

אני כמעט יכולה לראות את ההבנה על הפנים שלך. כי אם היינו מדברים, זה כל מה שהייתי צריכה להגיד לך. היית מבין.

אני חושבת שכתבתי לך אתמול (אולי בפתקים באייפד, היו לא מעט, ואולי פה) שאני חושבת שהרבה מהאנשים שהגיעו לכנס הם לא כמונו, אבל הם רוצים ללכת לכיוון הנכון. הם רוצים להיות כמונו, או שהם בתהליך לעשות את השינוי, או שהם לומדים ליישם את הפילוסופיה. בקיצור, הם סקרנים בנוגע לזה. זה בדיוק מה שזה. אל תבין לא נכון, זה נהדר בעיניי שאנשים רוצים ללכת לכיוון הנכון. באמת. ואולי עוד עשר, עשרים שנה גם יהיה לי על מה לדבר איתם. אבל אתה ואני, כשקראנו את מעיין, החיבור המיידי שלנו אליו לא נבע מזה שזאת דרך טובה יותר לחיות או כי הפילוסופיה עניינה אותנו. הוא הגיע מזה שככה אנחנו חווים את העולם. כל פאקינג יום מהחיים שלנו. אתה הרבה יותר טוב בלמצוא את המקום שלך בתוך החברה ממני, אבל גם כשמצאנו מקום משלנו, עדיין נשארנו אנחנו. עדיין באיזשהו מקום המשכנו להסתכל מבחוץ, כמו ב-16 השנים הראשונות בחיים שלנו שבהן היינו רק בחוץ והסתכלנו על החברה והבנו כמה אנשים דפוקים. כי אלה אנחנו. כי אלה החיים שלנו.

וזה הבדל מאוד, מאוד משמעותי.

אתה ואני, אנחנו הילדים/טינייג'רים/אנשים האלה שיושבים וחושבים על הכל לעומק. שמנסים להבין. שהולכים בדרך שלהם. אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו איך לחשוב ולנתח את המחשבות שלנו או האמונות שלנו או כל זה. זה מה שאנחנו עושים. זה הdefault שלנו. סיפרת לי פעם על איך שכשהיית בגילי היית שוכב במיטה וחושב. פשוט חושב. אלה אנחנו. ככה אנחנו מתוכנתים. איך אמרת לי? “[הספר] נכתב לאנשים שחווים את העולם כמוך”.

ואם זה הכיוון שלהם, אז מה הפלא שלא מצאתי את עצמי בסופ”ש הזה?

(אגב, כשהוא דיבר על לחשוב לעומק על דברים ולנתח וללכת בדרך שלנו ולנסות להיות מאושרים וכל זה, רצה לי השורה הזאת ממעיין בראש: “רורק חייך. החיוך היה משועשע, תמה ומלא בוז, שלא במתכוון. “ ככה הרגשתי. זה היה כזה… ברור.)

לפני שתגיד על זה משהו, כן, היו דברים חיוביים, ואני אגיע לזה, אל תדאג, אבל אני פשוט חייבת להוציא את כל זה קודם. אם היינו מדברים כנראה הייתי צריכה להגיד בערך כל משפט שלישי כי את השאר אתה היית מבין, אבל אנחנו לא מדברים (ואתה בחיים לא תקרא את זה), אז מותר לי, נכון?

 

היה משהו נורא מעניין היום ב-Q&A כששני אנשים (בנפרד אחד מהשני) שאלו שאלות שאת שתיהן אפשר לצמצם ל”איך אנחנו יודעים שכל זה אמיתי ושבחירה חופשית אמיתית ואנחנו לא בסימולציה/במטריקס/בדמיון/בוואטאבר?”

השאלה עצמה מסקרנת, כמובן, והתשובה היא שאנחנו לא יודעים (זוכר שדיברנו על אובייקטיביות ואיך שזה מושג פילוסופי?), ואין ספק שמבחינה פילוסופית מסקרן לחשוב על האפשרויות, אבל החלק הבאמת מעניין לא היה השאלה עצמה. החלק המעניין היה התגובות של חברי הסגל של ARI או וואטאבר. ושוב, זה ממש לא יפתיע אותך, כי אתה מכיר אנשים כמוני וזה די ברור, אבל עדיין, זה היה מעניין לראות את זה קורה גם פה (כן, טעות שלי שהנחתי שכל האנשים פה הם שונים, הבנתי את הרמז, שקט). היה בי עדיין איזשהו חלק שציפה שהם יגידו בדיוק את זה. שאי אפשר לדעת, אבל זה לא באמת רלוונטי לחיים שלנו, כי אי אפשר לחיות מתוך הנחה שזה נכון. מה הטעם לעשות משהו אם אתה מאמין שהכל נקבע מראש ו/או ששום דבר לא אמיתי? בתור שאלה פילוסופית זה מעניין, ברור, ואין לנו שום דרך להוכיח שזה לא נכון (ובינינו אנחנו גם בחיים לא נדע כנראה), אבל בפועל זה לא באמת משנה יותר מדי. זה מה שחשבתי שהם יגידו.

אחד מהם (היחיד שההרצאה שלו היום היתה מעניינת, אגב), התקרב לשם. הוא אמר שאם אין בחירה חופשית אז אין טוב ורע, יש רק את מה שקורה, כי זה הטבע של הדברים (טיעון מעניין), ומה הטעם לחשוב אם אין טוב ורע וכל זה? שזה טיעון נכון ובערך מה שאני חושבת. אבל… איכשהו הם חזרו שוב ושוב לזה שאובייקטיביזם מניח שיש בחירה חופשית (סבבה, אבל לא עניתם על השאלה) ושאין שום הוכחה לזה שאנחנו במטריקס או שאין בחירה חופשית (גם אין הוכחה לכיוון ההפוך, זאת כל הפואנטה), ו… בכנות, זה הרגיש קצת כמו תוכים שחוזרים שוב על אותן הנקודות שהם למדו. הראשון שדיבר אפילו לא טרח לעצור לחשוב על השאלה לרגע. “האובייקטיביזם מניח שזה לא נכון וזהו”.

ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד, זה מאוד אנושי, כל הדבר הזה. בני אדם לא אוהבים לחשוב על זה שאין לנו גישה לאובייקטיבי, או שאנחנו פשוט לא יודעים. זה חלק מהטבע האנושי. אבל מה אני אגיד לך, ציפיתי למשהו אחר מאנשים שלכאורה מאמינים בלחשוב. אבל אני מניחה שלהאמין בלחשוב ולהסתכל על בני אדם מבחוץ זה לא אותו הדבר. הראשון חיוני בשביל השני, אבל… עדיין לא אותו הדבר.

 

הדבר העיקרי שאני מרוצה ממנו היום זה שרוב הזמן הצלחתי לא ליפול למקומות הסרקסטיים האלה הרגילים שלי. בהרצאה האחרונה נשברתי כבר (זה באמת היה מוגזם), ואת רוב הQ&A העברתי בלכתוב לך מכתב בכתב יד (iPadOS + Scribble זה באמת lifesaver) אז זה די הרגיע אותי, אבל לפני זה… השתדלתי להתמקד בדברים הטובים. היתה הרצאה מאוד מעניינת על היגיון מול אמונה (ההרצאה המעניינת היחידה היום, כאמור), והיה טוב קצת להיכנס למקומות הפילוסופיים יותר בהקשר הזה. הוא גם דיבר קצת על למה אמונה התפתחה וכל זה, ועל הדרך שבה רגשות הם תוצר של חשיבה באיזשהו מקום (אני לא בטוחה שהיית מסכים איתו, וגם אני לא לגמרי מסכימה, אבל במובנים מסוימים זה נכון)… ובקיצור היה מעניין. באמת נהניתי מההרצאה הזאת. (בהרצאה שלפניה מי שדיבר דיבר על זה שאנשים בוחרים להיות עיוורים לדברים וזה היה כזה… no shit sherlock וכל זה.)

אחרי ההרצאה הזאת היתה איזה תמונה או משהו, אז אחרי שכולם הלכו לעשות את זה ברחתי לבית קפה ליד עד הQ&A בערך כי נמאס לי מאלמנט הnetworking. הגעתי לכנס הזה עם הציפיות הלא נכונות, ופשוט לא היה לי כוח לזה יותר, אתה יודע? וכן, אני יודעת שסביר מאוד להניח שהיה שם לפחות בנאדם אחד כמונו, בתוך כל האנשים האלה. אני יודעת שאם הייתי מנסה יכול מאוד להיות שהייתי מוצאת אותו/אותה. אבל לפעמים צריך לדעת לבחור את הקרבות שלנו, נכון? והאמת היא שאני לא חושבת שזה היה נותן לי משהו, להכריח את עצמי להמשיך לנסות. זה רק היה מתסכל אותי עוד יותר, והייתי הופכת להיות עוד יותר חסרת סבלנות, וסביר להניח שגם הייתי מפספסת את מי שאולי כמונו כי הם לא חושבים מהר כמוני או משהו. וכן, אני יודעת שזה קצת (הרבה) מנגנון הגנה, אבל… pick your battles, נכון? היה עדיף לי לשבת לבד ולראות משהו ולהירגע. ככה גם הצלחתי להגיע לחצי השני של היום סבלנית יותר (יחסית למה שהייתי בחצי השני של אתמול, אחרי בוקר שלם של זה. הכל יחסי הרי).

בדרך הביתה דיברתי קצת עם אמא, ואמרתי משהו על זה שהפרסום שלהם היה “זאת ההזדמנות שלכם לדבר עם אנשים כמוכם” ובגלל זה גם ציפיתי לזה. מיד כשהיא שמעה את ה”אנשים כמוכם” היא אמרה, “הם לא מדברים עלייך, אלא על אנשים רגילים”. וכן, זה נכון, ואני יודעת את זה, אבל… לא חשבתי על זה ככה כשקניתי את הכרטיס (בפאקינג 250$ שאין לי כרגע) או אפילו אתמול בבוקר כשנסעתי לשם. הלוואי שהייתי חושבת על זה. כי אז אולי הייתי מצפה למשהו אחר, והכל היה הולך קצת יותר טוב.

 

בקיצור, עם מה אני יוצאת מהסופ”ש הזה, מלבד הקיטורים שלי?

אני לא באמת יודעת. אני אעבור שוב על ההערות שלי ואנסה לחשוב קצת. כן היו דברים מעניינים, וכן היה ממש טוב לחזור לזה, אתה יודע? שוב נזכרתי בדברים שדיברנו עליהם. אני חושבת שיש איזה כמה נקודות שקצת התחדדו לי היום ואתמול (כן, בין הקיטורים), אבל אני צריכה לחזור להערות שלי קצת כדי לראות. מה שכן, עכשיו אני מרגישה קצת יותר שמגיעה לי העלאה במשכורת, אז גם אם זה הדבר היחיד שיצא מזה, זה גם משהו XD

ובצד החיובי, אני חושבת שקצת יותר ברור לי עכשיו איפה אנחנו עומדים, ואיפה אני היום. היה טוב… להיזכר, בוא נגיד. היה טוב לחזור אלייך. ובכללי היה טוב להפעיל את הראש, כמו תמיד, גם אם הייתי צריכה לעשות את זה פחות משקיוויתי שאני אצטרך. וכמו שאמרה אמא, לפחות לא טסתי לצד השני של העולם בשביל לגלות שהכנסים האלה הם לא המקום בשבילי, נכון? זה רק עלה לי בזמן וב-15 פאונד בערך של נסיעות + בתי קפה. זה גם משהו. בקיצור, בהחלט היו דברים חיוביים. קיוויתי ליותר, אבל אני עדיין שמחה שאני מבינה יותר מהממוצע (כן, אני שוב מצטטת אותך). זה לא קל להיות אנחנו, אבל… נראה לי שאני משתפרת בלמצוא את האיזון בין זה לבין להיות בעולם, אתה יודע? (אוף הייתי כל כך טובה בזה עד שהלכת, זה מעצבן אותי קצת. אבל אין יותר מדי מה לעשות עם זה.)

מתגעגעת ❤️

 

אן.

 

נב: לקח לי איזה שעה לכתוב את כל זה בפתקים שלי, וישרא עדיין לא עולה. כלכך מתסכל 😭

(נכתב בצהריים כשחזרתי. תודה לאל שעכשיו ישרא שוב פה)

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 3/4/2022 23:54   בקטגוריות Mr. G, בני אדם, מילה עליי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


אני מניחה שאתה לא יודע ובטח לא ממש אכפת לך, אבל אתמול התחיל OCON אירופה.

כשהייתי בתיכון/צבא תמיד רציתי לנסוע, אבל אז הם עשו אותו רק בארה"ב, ואתה יודע כמה יקר זה. ואז עברתי את כל השלב הזה שאני מנסה למחוק את כל מה שהיה כי זה כאב מדי, ודי התנתקתי מהכל, לא רק מראנד והאובייקטיביזם, אבל בטח שלא היה לי אכפת מהכנס השנתי הזה. ואז התחלתי לחזור לזה, וקראתי שוב את מעיין, וקראתי בפעם הראשונה את מרד הנפילים, ויותר מהכל הרשיתי לעצמי לחזור למיילים שלנו ולדברים שאמרת לי. התחלתי להיזכר מי אני.

ואז לפני חודשיים (נדמה לי) הם הודיעו שהם עושים OCON בלונדון השנה, וזה היה כזה... טוב, אני חייבת ללכת, נכון?

אז היום הראשון (טכנית שני אבל אתמול היו רק שעתיים בערב אז פאק איט) פחות או יותר נגמר (יש עכשיו ארוחת ערב או משהו אבל יש שביתה בערב ברכבות ולא בא לי להסתובב שעתיים באוטובוס בלילה), והגעתי הביתה סופסוף (אני כבר שעתיים מנסה להתחבר לישרא בטלפון אבל הקליטה במלון על הפנים), ואני פשוט חייבת להוציא את כל זה. וברור שלהוציא את זה = לכתוב לך, כי אתה הכרת לי את מעין, ובינינו, רק אתה תבין לגמרי את מה שמציק לי עכשיו. ורק איתך הצלחתי לדבר בצורה קוהרנטית מספיק בשביל שאני אבין מה אני מנסה להגיד. הרי בגלל זה אני עדיין כותבת לך פה. כי זה עדיין עוזר לי לסדר את הראש. אפילו אחרי כל הזמן הזה. אפילו כשאני לא מצליחה לשמוע את הקול שלך.

לא משנה, זאת לא הפואנטה.

בחזרה לכנס.

כשנרשמתי - ואפילו היום בבוקר כשנסעתי לשם - חשבתי שזה יהיה... שונה. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לדבר עם אנשים שמבינים מה זה להיות כמונו. אנשים שחושבים בצורה ביקורתית, ולא בהכרח הולכים עם הזרם אלא עם מה שמתאים להם, ומאמינים בזכות שלהם ליצור ולהיות מאושרים. אנשים שחושבים בהיגיון אבל לא מתעלמים מרגשות. אנשים ש - אם לשאול ממשל המערה שסיפרת לי עליו בפעם הראשונה שישבנו ביחד על המדרגות שיעור שלם - רואים את המערה שרוב העולם חי בה.

חשבתי.

ואני יודעת מה אתה רוצה להגיד. ציפיתי ליותר מדי, ואני קצת קופצת למסקנות כי זה מנגנון הגנה, ואנשים שם בטח ברמות שונות של הבנה של זה (הגיוני), ואני ממש עייפה כי לא ישנתי מספיק והתעוררתי ממש מוקדם. וכל זה נכון, ואני יודעת את זה. אבל גם... לא כל כך קל למצוא אותנו, נכון? דיברנו על זה אז. וקצת חשבתי ששם זה יהיה לפחות קצת יותר קל.

זה לא שהכל היה רע. היה מישהו אחד שממש נהניתי מההרצאה שלו (והסכמתי איתו), וקצת הזכיר לי אותך אפילו. והיו כל מיני נקודות נכונות (אם כי חלקן היו יותר ברמת ה"no shit sherlock"), אני לא אעמיד פנים שלא. אבל היו גם הרבה נקודות ש... לא הרגישו לי נכון. כאילו, היו גם נקודות שלא הסכמתי איתן, אבל זה הגיוני וסבבה לגמרי ואין לי בעיה עם זה. הנקודות שהרגישו לי לא נכון או שהציקו לי... זה כבר קצת יותר בעייתי. ותקשיב, אני לא יודעת, אולי זה כי לא התעמקתי מספיק בפילוסופיה אז, ואולי זה פשוט כי אתה ואני חושבים על דברים וחוקרים ולא פשוט לוקחים דברים (בטח שכשמטיפים לנו, וככה זה הרגיש חלק מהזמן). אבל לפעמים נראה לי שהם קצת פספסו דבר או שניים. לא באובייקטיביזם - אני לא מכירה מספיק בשביל לדעת - אלא בספרים האלה. בחיים.

כשאמרתי לאמא בצהריים שחלק מהזמן זה מרגיש לי קצת כמו הטפות, היא אמרה שהיא לא מופתעת. זה הנאום הגדול של מעין, זה הנאום הגדול של מרד הנפילים. אני לא מסכימה בנוגע לנאום של רורק במעין, אבל כן, בהחלט הרגשתי את זה במרד הנפילים (העורך שלה ממש היה צריך לצמצם אותו. נאום של 40 עמודים לא אמור להיכנס לספר. פשוט לא. זה היה ספר מצוין עד הרגע הזה). ובכנות? זה מרגיש לי כמו פספוס - וכמו בזבוז זמן.

אני מניחה שאתה יודע בדיוק למה זה מרגיש לי כמו בזבוז זמן (אחרי הכל אתה זה שאמר לי ש"בלי שום קשר לאפשרות להגיע למצב ולעמדה שמאפשרת שינוי, אני לא בטוח שהאנושות רוצה להשתנות", וצדקת לחלוטין), אז אני לא ארחיב יותר מדי, אבל רק כדי להוציא את זה מהמערכת: זה קצת מיותר. באמת. אחד הדוברים היום אמר שאנשים בוחרים לא לחשוב ופשוט להאמין במה שאנשים סביבם מאמינים כי קל יותר לא לחשוב. וזה נכון, זה באמת קל יותר, אבל זה לא כל העניין. אתה ואני יודעים את זה, נכון? בטוח יותר עם הקבוצה. מבחינה אבולוציונית אנחנו מתוכנתים לחשוב ככה. זאת הסיבה שיש חברה. וזאת גם הסיבה שזה כנראה לא באמת ישתנה. לא בעתיד הקרוב, ויכול להיות שאף פעם לא. קל ובטוח יותר לאנשים לא להטריד את עצמם בדברים שאתה ואני חושבים עליהם באוטומט, אז זה מה שהם עושים. אפשר לנסות להילחם בזה מפה ועד להודעה חדשה, אבל רוב הסיכויים הם - כמו שאמרת לי אז יותר מפעם אחת - שזה לא באמת ישנה שום דבר. לא בעתיד הקרוב. איך אמר Dragon Furious (זה השם שלו, מה אני אעשה XD) בHow To Fight A Dragon's Fury?

"You cannot build this new world of yours within a generation, or even ten generations,' said the Dragon Furious longingly. ‘It will take a long, long time for humans to become better than they are now ...'"

אז כן, אתה יודע, אני חושבת שחשוב להכיר לאנשים גם את האופציה הזאת, להראות להם שיש אפשרות אחרת לחיות את החיים שלא כוללת אשמה תמידית. אבל זה לא אותו הדבר כמו הטפה / התמקדות באיך לשנות את דעתם של אנשים / שאיפה (בלתי אפשרית לחלוטין) לשנות את הכל במאה הזאת. זה לא. ובכנות, מניסיוני, הטפות בעיקר גורמות לאנשים להיסגר, לא להיפתח. וזה בדיוק ההפך ממה שהם מנסים להשיג.

וזה קצת מוביל אותי ל"למה זה פספוס", האמת. נראה לי שאם הייתי מדברת איתך גם את זה לא באמת הייתי צריכה להסביר, אבל היי, טוב להוציא דברים החוצה. אז הנה העניין: לא קצת פספסתם את הפואנטה של מעין/מרד הנפילים?

קח את רורק לדוגמה. לא אכפת לו משאר העולם. אחד הקטעים שאני אוהבת זה כשהוא פוגש את טוהי במקרה, וטוהי אומר לו, תגיד לי את האמת, מה אתה חושב עליי? ורורק אומר לו, "אבל אני לא חושב עלייך". לא אכפת לו. הוא מנסה להבין איך שאר העולם עובד ("העיקרון שמנחה את הדיקן" וכל זה), אבל זה לא באמת משנה לו אם העולם מאמין במה שהוא מאמין או לא. אנשים שכן הם היחידים שיכולים להיות חברים שלו, וזה בסדר. השאר לא באמת משנים לו, לא כל עוד הוא יכול להיות עצמו. כי מה שחשוב זה הוא. מה שמשנה לו זה מה שהוא מאמין, ומה שטוב לו, ומה שנכון לו לעשות. הוא מנסה להגיע לאושר - שלו, לא של אף אחד אחר. וזאת הפואנטה, נכון? זה גם מה שניסית להגיד לי אז, כשהתווכחתי איתך חודש על כל זה. המטרה שלנו היא להיות מאושרים, וזה מה שבאמת משנה. לא מה כולם חושבים ולא איך להתווכח (אחד הדוברים היום אמר ש"we're usually on the defense but it's time for us to go on the offense" והדבר היחיד שחשבתי זה "פאקינג בולשיט", כי אנחנו לא צריכים להיות לא בזה ולא בזה, פשוט לא צריך להיות אכפת לנו), אלא מה נכון בשבילנו. רוב העולם בחיים לא יראה את מה שאתה ואני רואים מאז שהיינו קטנים. ככה זה. אבל... למי אכפת? אנחנו מבינים מעבר לממוצע, ולפעמים זה נהדר ולפעמים זה כואב, אבל ככה זה ועדיף להתמקד בדברים הטובים, נכון?

אז כן, אני יודעת שהם בחרו בקריירה הזאת וזה משהו שהם אוהבים ומביא להם תועלת, אבל מה שאני מנסה להגיד זה, אתם לא מנסים לשכנע אנשים ללכת עם הפילוסופיה הזאת. לא באמת. כמעט כל מי ששם שם כי הוא/היא קראו את הספרים והתחברו למשהו בפילוסופיה. אז למה בכלל אנחנו מתעסקים בדברים כמו מה שאר העולם חושב? ברצינות. למי בכלל אכפת? כל הפואנטה היא למצוא את מה שעושה אותנו מאושרים, נכון? אז בואו נדבר על זה, לא על איך לשנות את העולם. בואו נתמקד בחלק המשמעותי של הפילוסופיה הזאת.

ואני לא יודעת, כנראה ציפיתי למשהו קצת יותר גבוה, ולא לזה שיסבירו לי על אנשים שחושבים מה שאנשים סביבם חושבים (כן, אתה ואני ראינו את זה רק מאז שאנחנו ילדים, אה? *מגלגלת עיניים*), או על איך לחשוב בצורה ביקורתית (נו באמת), או על איך ללכת בדרך שלי - את שני אלה אני עושה כל החיים שלי. אני לא צריכה לשמוע את אותם המשפטים שמונה עשרה פעם בשביל להבין מה זאת מוסריות ומה ההבדל בין חיים ומוות, הבנתי את זה בפעם הראשונה. ואני לא יודעת, קצת חשבתי... שיהיו שם יותר אנשים כמונו, אתה יודע? שיודעים איך זה להיות השונים וללכת בדרך שלהם למרות שאומרים לנו לא, אנשים שאוהבים לחשוב ולחקור ולהבין, אנשים שמסתכלים על החברה מבחוץ ויודעים כמה היא דפוקה במובנים מסוימים. וזה די ברור מהשאלות של חלק מהאנשים (וגם מכמה נקודות בחלק מההרצאות) שזה לא נכון, שחלק מהם פשוט מצאו את הפילוסופיה מעניינת או שהם רוצים ללמוד עוד והם לא באמת יודעים איך זה, וזה... מתסכל. מאכזב, בעיקר. לא כזה מפתיע ("[הספר] נכתב לאנשים שחווים את העולם כמוך", "אנשים אחרים נהנים ממנו אבל לא בהכרח מפנימים את התובנות" - מדהים איך שאתה מדויק, ואמרת את זה לפני כמעט עשור), כנראה, אבל מאכזב. לא יודעת. חשבתי שאולי אנשים שם יראו כמה בני אדם הם (בכללי) עיוורים לדברים (מזכיר לי את פסיכולוגיה חברתית. חלק מהסטודנטים התווכחו עם המרצה שלנו ובעיני זה היה נורא מצחיק כי ראיתי את החומר שלמדנו קורה במציאות כל החיים שלי). אבל לפחות בחלק מהזמן זה הרגיש כאילו... הם פשוט מצאו משהו אחר להאמין בו, אתה יודע? קבוצה אחרת ללכת אחריה. כאילו גם הם לא רואים את כל הדברים שאנשים מנסים נואשות לא לראות.

והאמת? אני חושבת שאולי אני פשוט צריכה לעזוב את זה. לקחת מהפילוסופיה את מה שנראה לי נכון (ויש שם לא מעט, לפחות בהקשר של העצמי), ופשוט להמשיך הלאה בחיים שלי. בתיכון הסכמתי עם כל כך הרבה ממה שהיא אמרה, אבל עכשיו... אני כבר לא שם. מה שחשוב לי עכשיו זה האושר שלי, והאנשים שאני אוהבת. ויש דברים לקחת מהכנס הזה, אל תבין לא נכון, אבל אולי זה כבר לא משהו שאני צריכה לעקוב אחריו. אולי זה לא משהו שצריך להיות חלק מהחיים שלי יותר. לא בצורה מודעת של "אני מתעניינת באובייקטיביזם" או "אני חושבת על הפילוסופיה הזאת". אלא כמו שאמרת לי אז, זוכר? אמרת שאתה לא זוכר את הסיפור כל כך, אבל אתה "מכיר את הפילוסופיה מאחורי הספר" (למרות שכשאמרתי לך אובייקטיביזם לא היה לך מושג על מה אני מדברת, ונדמה לי שאמרת לי שלא קראת את מרד הנפילים) והטמעת את התובנות. אולי זה המקום שבו אני נמצאת עכשיו, אתה יודע?

לא שבהכרח אני חושבת שהטמעתי את התובנות - כאמור, ביליתי כמה שנים טובות בלנסות נואשות לשכוח את כל מה שלימדת אותי - אבל... זה חלק מהחיים שלנו, נכון? ועכשיו כשאני נזכרת שוב בכל מה שלימדת אותי, אני יודעת שחלק מזה לא באמת עזב אותי. חלק מזה גם תמיד היה איתי, עוד לפני שאתה נכנסת לתמונה. ולמרות החזרה שלי להאוס בתקופה האחרונה (אני מאשימה את הוט שהתחילו לשדר שוב), אני עדיין מאמינה שאנחנו יכולים להיות מאושרים (היה קטע מצחיק שאמרתי משהו על אושר, והוא אמר שזה בלתי אפשרי, וישר אמרתי שזה לא נכון, שאושר לא אומר שתמיד שמחים. זה היה כל כך מיידי שזה ברור כמה אני עדיין מאמינה בזה, עמוק בפנים. היית צריך לשמוע אותי, אני יודעת שהיית אוהב את זה). לפעמים אני לא כל כך בטוחה שאני יכולה, אבל... אני רוצה לנסות לפחות. אני רוצה לנסות ללכת בדרך שלנו. לנסות - כמו שטד לאסו היה אומר - להאמין.

כמו שאני מכירה אותך אם הייתי אומרת לך את זה בטח היית ממש מרוצה מעצמך, והייתי רוצה להרביץ לך, אבל בחיוך. Teasing כזה, אתה יודע. בדרך שלנו.

אז כן, היה קצת מתסכל, וקצת מאכזב, וקצת משעמם לפעמים, וחלק הרגיש קצת כמו בזבוז זמן, והפתק שבו כתבתי הערות (בכתב יד כי Apple Pencil  פלוס Scribble זה מושלם, רק מתי לעזאזל הם יתמכו בעוד שפות) מלא בהערות שלי, שחלקן זה "תכלס" או ציטוטים ממעין או הערות שמתקשרות לספרים, וחלקן זה קיטורים כי ככה זה כשאני כותבת הערות מדברים. והאמת שאני קצת חושבת שהם (חלקית) רואים את המצב כ"אנחנו נגד העולם", כמו שאני חשבתי כשכתבתי את הגרסה הראשונה של החיבור שלי, זוכר? ואתה אמרת לי לכתוב מהלב, ושנראה לך שהמסקנה היא לא שזאת מלחמה נגדם, אלא שהיחיד שמקדם את עצמו מקדם ככה גם את החברה. צדקת כשאמרת לי את זה. וזה עדיין נכון. והיו רגעים היום שהרגיש לי כאילו הם היו צריכים לשמוע את זה.

אבל... היה מעניין לשמוע על אנוכיות אמיתית (כמו שרורק אמר במעיין), ועל חיים, ולהיכנס קצת יותר לעומק לכל העניין הזה של לקחת את החיים ברצינות ולנסות למצוא את האושר שלנו. היה מעניין לחזור לדברים האלה. וכן, בסוף לפחות יצאתי מאוכזבת וקצת מתוסכלת, אבל לא הכל היה גרוע. היו כמה נקודות אור. בכל זאת כתבתי הערות שיהיה לי מעניין לחזור אליהן. ואולי גם קיבלתי קצת תזכורת לדרך שלנו, וזה גם משהו.

אוף, אני מתגעגעת אלייך. אפילו שאני יודעת שהיית אומר שאני סתם מתבכיינת וקופצת למסקנות ושאני צריכה להתמקד בחיובי ושברור שאני מאוכזבת כי ככה הראש שלי עובד. היית נותן לי על הראש אבל גם היית מבין למה אני מרגישה ככה ובגלל שאתה יודע כמה אנחנו שונים, היית יודע בדיוק למה זה קשה לי. איכשהו היית מצליח גם לתמוך, גם לעודד, וגם להגיד לי "נו נו נו", בדרך הזאת שלך שגורמת לי לצחוק אבל מחזירה אותי למסלול.

טוב, נו, נראה איך יהיה מחר, אה?

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 2/4/2022 20:57   בקטגוריות Mr. G, בני אדם, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,686
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)