זה נורא, לא להבין מישהו. או משהו. בעיקר מישהו.

אני לא מבינה מה הם מוצאים בטלנובלות האלה, או בסדרות הטיפשיות האלה שכבר נחפרו מספיק. או למה כל העולם שלהן מבוסס על בגדים ומראה, ואיך זה שאנשים לא מסוגלים לראות את האמת בדברים פשוטים כל כך.

הם לא מבינים למה אני נדבקת לסדרה הזאת, למה זה והספרים וכמה אנשים אלה הדברים היחידים שאכפת לי מהם. הם לא מסוגלים להבין אותי.

אבל כל אחד צריך תמיכה ומקלט. חלק מוצאים את זה באנשים אחרים. אני עוד לא מצאתי את האנשים האלו. מצאתי דמויות שאיתן אני יכולה להתבטא, להיות מי ומה שאני רוצה, והכי חשוב, להיות עצמי. מצאתי מקום מקלט נוח ונעים, אנשים, גם אם הם לא אמיתיים, שעוזרים לי ומייעצים לי מה לעשות.

אז הם מתייחסים אל זה כאל בדיחה ולא מבינים מה פתאום אני כועסת. באמת, למה?

ואז הם שואלים את עצמם למה אני לא מקשיבה למה שיש להם לומר, למה אני אומרת שהכל בסדר גם כשרואים שאני כועסת או מדוכאת.

שם אין כעס, או עצב - טוב, יש, אבל לא כל כך הרבה - או קנאה. שם הכל נעים ונוח, מלא אקשן ואהבה מוסווית.

וכשאני כותבת... אני מרגישה שאני מכירה את עצמי, שאני יודעת מי אני. לא השחקנית שמשחקת בבית הספר צוחקת ואכפתית, שלא אכפת לה מאנשים שהיא לא מכירה או מהאויבים שלה, אלא הילדה הקטנה והמתבגרת שעדיין לא לגמרי מצאה את עצמה. ואז הדמויות שאני יוצרת הן אני, לכל אחת יש תכונות שלי, והן מושפעות מהרגשות שלי.

לא להבין זה דבר נוראי.

לא להבין זה להיות לבד ולהעמיד פנים שאתם יחד.

אן.

אגב, היה נחמד בנהריה. סוף שבוע קליל ורגוע- הגן הזאולוגי, מוזיאון לוחמי הגטאות, ראש הנקרה ואגם מונפורט.

כן, היה כיף.