שם הקטע: Alone against the world.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: מקורי.
דירוג: PG.
הערות: לגמרי.

היא הביטה בדמותה במראה, מוציאה באיטיות קוץ מתוך ידה. היא לא צעקה. אסור היה לה.
היא זרקה אותו הצידה והוא הצטרף לחמישה האחרים שכבר היו שם.
היא עצמה את עיניה, חושבת על דבר אחד בלבד, והוציאה החוצה עוד קוץ. זה כאב. מאוד. אבל לא היתה לה כל ברירה.
לאחר שגמרה להוציא עוד שלושה קוצים בדקה את ידה השניה. לא, לא היו שם קוצים. כנראה שהם נכנסו רק לזרועה הימנית. היא חשה דמעות עולות במעלה גרונה ועצרה אותן בפה קפוץ. היא לא תיתן להם את העונג הזה.
היא התיישבה על מיטת הברזל הצרה ועצמה את עיניה, נשנעת על הקיר הלבן והמתקלף. היא שמעה אותם מדברים אליה, ידידיה היחידים כעת בכל העולם, וידעה שהם יישארו איתה. בניגוד לאחרים.
היא קמה מהמיטה והביטה בבוז אל המצלמה שעקבה בגלוי אחר תנועותיה.
"אתם חושבים שניצחתם?" שאלה ברכות, בזעם, פלדה חשופה בקולה. "אתם טועים," היא זרקה, עדיין מדברת בשקט. "לעולם לא תנצחו. כן," היא הוסיפה, מביטה ישירות אל תוך המצלמה בכעס ובבוז עמוק. "לקחתם הכל. את הבית שלי, את המשפחה, את החברים המעטים שיכולתי לסמוך עליהם. חשבתם שככה תגרמו לי לכאב, תנצחו במלחמה שתוצאותיה ידועות מראש. אם כך, טעיתם. הו," הוא הוסיפה לאחר רגע של מחשבה, "זה לא שאני לא כועסת. זה לא שלא כאב לי לאבד כל בן אדם שהיה לי אכפת ממנו. אבל לא ניצחתם, ואני לעולם לא אניח לכם לנצח," לחשה בארסיות.
כמו שצפתה, הם נכנסו מיד לאחר שגמרה לדבר, חמישה אנשים זועמים. השומרים שלצידם תפסו אותה בזרועותיה וגררו אותה אחרי החמישה. היא עצמה את עיניה, רואה עוד פעם אחת את הדמויות שלהם, וחייכה.
היא אולי לבדה, אך הם לעולם לא יישברו אותה.