שם הפיקצר: נוס מסט אמיטו ויוו אן.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מקלטבאפלה.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: ליוצרי מקלט באפלה המוכשרים.

תקופה: מיד אחרי הפרק השלישי בעונה השניה. מה שמזכיר לי את השניים ההם על סוף השני. מילא.

הערות: Nos must amitto vivo en. Nos must amitto vivo en. Nos must amitto vivo en.

"אשלי... תקשיבי לי, בבקשה. אני לא רוצה לעשות את זה. את לא רוצה לעשות את זה," היא אמרה בכאב, חשה בדמעות העולות במעלה גרונה. אשלי, מצדה, התקרבה אליה ועמדה לתקוף. היא הרימה את הרובה המיוחד שהחזיקה בידה.

ואז היא נעלמה, והתממשה ממש מאחוריה, תוקפת מיד. היא נפלה לרצפה, עדיין אוחזת ברובה ועדיין מביטה בבתה, בעצב ובכאב. אשלי נותרה במקומה, בוחנת אותה בעיניה הכתומות המוזרות החדשות.

היא עמדה מול הארון הפתוח, דמעות בעיניה. השלושה שלצדה ניגשו אליו, כל אחד בתורו, כל אחד מניח משהו. בובה, ספר ישן, וורד. היא הביטה בו לרגע ארוך, לא רוצה להאמין שהיא אכן אינה.

"את זוכרת כשהיית קטנה? נהגת להגיע לחדר שלי באמצע הלילה, ולזחול אל בין זרועותיי, ואמרת 'אמא, אני מפחדת'," היא לא יכלה להאמין שזה קורה לה. היא לא יכלה להאמין שבתה שלה, בתה היחידה, נמצאת מולה, מוכנה לתקוף אותה בכל רגע. דמעות נצצו בעיניה, והיא ידעה שאם זה ימשיך כך היא תיאלץ לעשות בדיוק את הדבר שלא רצתה לעשות. אך בכל זאת היא הניחה את הרובה, לא מוכנה לפגוע בבתה. "אשלי," היא קיוותה כל כך שזה יעבוד. "אני מפחדת".

הם היו שם במשך זמן מה. היא לא ידעה כמה. היא לא ידעה כמה זמן היא עצמה היתה שם. היא רק ידעה שהיא נותרה שם אחרונה, הקמיע אחוז בחוזקה בידה, מביטה בארון של בתה. בארון הריק של בתה.

נראה היה שזה לא השפיע על אשלי כלל. ובדיוק כשהיא עמדה לתקוף אותה, האישה הזאת, קייט הזאת, פוצצה אותה. לא שזה שינה יותר מדי.

היא הביטה במקום בו אשלי עמדה לפני רגע בתדהמה, תדהמה וכאב נצחי. ואז קייט הגיעה והקימה אותה על רגליה, והן החלו להתקדם במהירות. בדיוק כשנראה היה שייתכן והמקלט של לונדון עתיד לצאת מזה, הופיעה עוד אחת מה"חריגים המושלמים" ההם.

היא עמדה שם במשך זמן ארוך, ואז, לבסוף, צעדה את הצעד שעמד בינה לבין הארון, והניחה את הקמע בזהירות, בדמעות, על הכרית הקטנה שנחה שם. היא סגרה אותו בעדינות, בזהירות, ועצמה לרגע את עיניה. אז הרימה את ראשה.

היא הפילה את קייט בתוך שניות ואז שלחה את ידה לעבר זרועה של הלן, מוכנה להרוג אותה. אך יד עצרה אותה בדרכה לשם, והלן, לתהדמתה, ראתה את האישה הצעירה שהכי פחות ציפתה לראות, שהכי פחות ציפתה לראות עוצרת אותה.

ואז היא הביטה בה, והיא ראתה שוב את עיניה היפיפיות של בתה, העיניים שהכירה כבר עשרים ושלוש שנים שלמות, כמעט עשרים וארבע. ובאותן העיניים היא ראתה מה היא הולכת לעשות, מה התוכנית שלה להציל את אמה... ואת המקלט.

"אשלי, בבקשה..." היא התחננה, מרגישה את הדמעות.

"אמא?" שאלה אשלי, תקווה, עצב וכאב רב בשאלה הפשוטה הזאת. היא ראתה שעיניה נוצצות מדמעות שהיא כבר לא תבכה, ואז התקשחו פניה בהבעה החלטית. היא צעדה צעד אחד אחורה, ולאחר מבט פרידה יחיד השתגרה, הופכת את עצמה ואת החריגה השניה לרסיסים של... כלום.

היא נותרה ישובה שם במשך זמן רב, בוכה בכאב, לא מאמינה שאיבדה את האדם שהיה הכי חשוב לה בעולם כולו.

"נוס מסט אמיטו ויוו אן," היא שמעה מאחוריה את הקול המוכר. "אנחנו מוכרחים להניח לזה," היא הסתובבה באיטיות בשביל לראות מולה את אשלי, לובשת בגדים לבנים ומביטה בה.

"אני לא יכולה," היא אמרה בשקט, נדה בראשה, עיניה מתמלאות דמעות שוב, כאב בפניה.

"את חייבת, אמא," היא אמרה.

"אבל את..." היא לא היתה מסוגלת להמשיך לדבר לרגע. "את כל חיי," היא אמרה בכאב, כאב רב יותר משחשה בכל חייה הארוכים. "בלעדייך..."

"את לעולם לא תהיי בלעדיי," אמרה בתה ברכות, הולכת לעברה, חיוך קטן על שפתיה. "ואני יודעת שתמיד תאהבי אותי," הלן הנהנה, יודעת שזה נכון. "לא משנה מה".

ואז היא הסתובבה והלכה. "אשלי!" היא קראה אחריה, לא רוצה להאמין. לא רוצה להבין שזה נכון. והיא נעלמה, כבר לא היתה שם. "בבקשה..." היא לחשה בכאב. "אני כל כך מצטערת," אמרה בשקט, בוכה, מביטה במקום בו עמדה בתה לפני רגע.

"את זוכרת כשהיית קטנה? נהגת להגיע לחדר שלי באמצע הלילה, ולזחול אל בין זרועותיי, ואמרת 'אמא, אני מפחדת'. אשלי... אני מפחדת".

"נוס מסט אמיטו ויוו אן. אנחנו מוכרחים להניח לה ללכת".

מעין... סגירת מעגל.

האמת שזה יצא נוראי. אני אנסה לכתוב משהו טוב יותר כשאני אחשוב.

ואני מתחילה לעשות סדר, אז אם אני אמצא אני מקווה להעלות לפה גם את השניים שדיברתי עליהם.