האמת שזה משהו שרציתי לכתוב כבר מזמן, פשוט עוד לא יצא לי.

שם: טרמון גאי'דון.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: מחזור כישור הזמן.

דירוג: PG.

וויתור זכויות: רוברט ג'ורדן ז"ל, או לכל מי שמחזיק בזכויות היום. אני לא הולכת לעשות מזה כסף או כל דבר בסגנון. ממש לא.

תקופה: הקרב האחרון [מן הסתם].

הערות: לא קראתי את השניים שעוד לא תורגמו ואת האחרון [מן הסתם כי הוא יצא רק בסתיו הבא], ככה שאין לי מושג אם קורה שם משהו שמפריע, ואני לא בדיוק זוכרת מה קורה בערך מהספר העשירי [או החמישי, תבחרו], אז אם זה סותר- טעות שלי. [בכלמקרה מזל שאני קוראת את זה שוב עכשיו, נכון?].

בקיצור, ככה אני רואה את הסצינה שלפני הקרב האחרון. גם התחלתי לצייר את זה מתישהו, אם ייצא לי לגמור את זה, אני מניחה שזה יהיה נחמד.

השמש עלתה אט אט במזרח, מעל שממת איאל ורכס שדרת העולם. היא נגעה בכל היצורים החיים, מעירה אותם ליום חדש. יום חדש של אימה ומוות, של לחימה בלתי פוסקת עד שאחד הצדדים ינצח, והתבנית תעוצב בדמותו.

השמש הבוהקת לא נגעה במצרים או בשאיול גאל. בשאיול גאל הכל נותר חשוך כתמיד, בלא כל רמז לכך שהשמש זרחה מלבד פס של אור באופק. אך בשאיול גאל השמש מעולם לא זרחה. איש מהאנשים שהיו שם לא היה מופתע.

גבר צעיר, אפילו לא בן שלושים, בעל שיער אדמוני ולבוש בבגדי לורד באדום וזהב, פסע באיטיות אל מחוץ לאוהלו. האוהל הוצב בדיוק מול הר שאיול גאל, כך שהגבר הצעיר יכול היה להשגיח עליו תמיד. הוא אחז בידו חרב, חרב בוהקת שנראתה כעשויה מזכוכית, למרות שלמעשה היתה הרבה יותר חזקה מזכוכית.

שני גברים נוספים הצטרפו אליו. האחד היה רחב ושרירי, ושיערו וזקנו המתולתלים היו כהים. לחגורתו היה קרדום, אותו ליטף קלות באותו הרגע, עיניו הזהובות מביטות בהר בזעם. השני היה דק יותר, שיערו חום וכך גם עיניו. גם הוא הביט בהר בקדרות, אוחז בחוזקה בחנית שחורה שתמיד היתה עמו, ומדליון כסף שעליו ראש שועל, נוצץ על מעילו.

"הגיע הזמן?" שאל בעל העיניים הזהובות בשקט, לא פונה להביט באיש מהאחרים.

הלורד הצעיר הנהן קלות, עיניו הכחולות-אפורות ממוקדות בהר. "הגיע הזמן," קולו היה שקט ונשמע כמעט מצטער. אך כלפי חוץ הוא לא הפגין כל רגש. זה היה רק עוד דבר שהיה עליו לעשות.

השניים פנו אחורנית לקרוא לאחרים, והלורד הצעיר נשאר לבדו. הלורד הדרקון, זה שבא עם השחר, הקוראמור, רנד אל'תור נותר מול ההר האפל והמתין.

אט אט החלו החיילים להתאסף. הם היו מסודרים בקבוצות, האיאלים ראשונים ולאחריהם בני שאר הארצות. הם היו מסודרים, חיילים מאומנים שהמתינו לתחילת הקרב. רנד אל'תור חייך לעצמו קלות וידו התהדקה על ניצב החרב. קלנדור בהקה, ממתינה.

מיד לאחריהם הופיעו הזאבים. הם הצטרפו אל הצבא, מביטים בהר בעיניים זהובות בוהקות, רוצים להרוג את אדון האופל ויצוריו כמעט כמו רנד עצמו. פרין יכול היה לחוש את להיטותם גם בלי ליצור איתם קשר. אך הם המתינו.

הסינצ'נים הצטרפו גם הם, מסודרים במקומותיהם. טואון, בת תשעת הירחים, מנהיגתם, פנתה אל מאט, שחזר לצידו של רנד. פרין נעמד מצידו השני. רנד המתין.

הוא שמע צעדים מתקרבים אליו וזיהה את אגווין אל'וור, כס האמירלין וידידתו משכבר הימים, מהתקופה בה שניהם היו רק עוד נער ונערה פשוטים משדה אמונד, ממחוז שני נהרות. היא הביטה בו לרגע, הוא חש את עיניה על גבו, ואז היא נעמדה ליד מאט. הוא חש עקצוץ קל לפתע והבין מי הגיע. האאס סדאי.

נינאב אל'מארה התקרבה אליו גם היא, אך פנתה לעמוד לצד אגווין. נינאב, אאס סדאי מהאג'ה הצהובה ולשעבר החוכמה בשדה אמונד. רנד זכר יותר מפעם אחת בה היא גערה בשלושה על שטות כלשהי שעשו. לצידה הופיע מיד העוצר שלה ובעלה, אל'לאן מנדרגורן, נראה מוכן להגן עליה ולעזור בקרב.

ואז הופיעה גם אליין טרקנד, אאס סדאי מהאג'ה הירוקה, מלכת אנדור וקאירהיין בחסד האור ואשתו. אשתו, אם בנו, ואחת מהשלוש שהיה קשור אליהן כעוצר. היא נעצרה ליד פרין, אומרת לו כמה מילים בשקט לפני שהביטה ברנד. הוא חייך אליה לרגע והמשיך להמתין.

להפתעתו, מוריין סדאי, אאס סדאי מהאג'ה הכחולה, נעמדה מאחוריו לרגע. "היזהר," היה כל שהיא אמרה. הוא פנה וחייך אליה חיוך קל, מודה לה בדממה. היא השיבה לו בחיוך קל, שכלל לא היה בטוח שהיא מסוגלת לו, וצעדה באיטיות לכיוון אליין.

אביינדה הופיעה גם היא. אביינדה, חוכמה, האחות-הראשונה של אליין ולפיכך גם אשתו, והשניה שהיה קשור אליה. הוא שמח לראות אותה.

מין הצטרפה גם היא לחבורה. מין, השלישית שהיה קשור אליה כעוצר ואהב אותה. מין, לבושה כתמיד בבגדי גבר ועליה סכינים. הוא ידע שהיא תבוא, ובכל זאת שמח לראותה.

פייל הגיעה גם היא, כפי שחשב שתעשה, והצטרפה מיד אל פרין. השניים שוחחו לרגע, ופייל שלפה במהירות שני סכינים ממקומות מחבוא בבגדיה. לפעמים הוא חשב שהיו עליה יותר סכינים מאשר בגדי לבוש.

הוא הפשיל באיטיות את שרווליו, מבחין שכולם היו במקומם. אך כאילו קרא אדון האופל את מחשבותיו, על מדרונות שאיול גאל הופיעו לפתע יצורי אופל בהמוניהם. טרולוקים באלפיהם, מובלים על ידי מאות מירדראלים. דראגקרים עופפו בשמיים הכהים, וכלבי אופל עמדו בחזית, נוהמים.

אך לפני כל יצורי האופל עמדו שמונה אנשים, כולם נראים מלכותיים כמוהו ואף יותר. הן הגברים והן הנשים הביטו בו בבוז, מלבד אחת, שהביטה באליין, מין ואביינדה בשנאה ואז פנתה להביט בו במבט בלתי מפוענח. לנפיר.

הוא זיהה כל אחד ואחד מהם. מורידין, או ישמעאל, בוגד התקווה. שנאה עזה התעוררה בו לפתע כלפי הארור, שנאה שידע שהיתה שנאתו של לואס תרין כלפי הארור, שהופיע לאחר שרצח את כל בני משפחתו. לנפיר, בת הלילה. מוגהדין. דמנדרד. גריינדל. מסאנה. בלטמל, או ארנג'ר. סמיהארג.

אך לנפיר ובוגד התקווה, שעמדו באמצע, לא עמדו קרוב זה לזו. היה ביניהם חלל אדיר, חלל שרנד ידע מי יהיה שימלא אותו. בעלזמון. מסמא עין. כומש העלים. אבי השקרים. אדון האופל, שאי'טן.

הוא הופיע.

רנד הביט בו לרגע ארוך, מביט באויב שלו. הוא ידע מה לעשות.

הוא הרים את זרועותיו, אוחז בקלנדור מעל לראשו. החרב, והדרקונים שעל זרועותיו, בהקו בעוז. הוא שאב באיטיות מהכוח האחד, מסאידין, עד שידע שיישרף אם ישאב עוד מהכוח. פרין, לצידו, הרים את קרדומו, נוהם. מאט, מצידו השני, הרים את קרן ואלר.

כל האנשים שמאחוריו היו מוכנים, וכן האנשים שמצדדיו. מאט תקע בקרן ואלר.

הקרב החל.

ת"ב.