זהו זה. גמרנו חטיבה. בפעם הבאה שבה נחזור לבית הספר נחזור לשנה ארוכה וקשה, שבסופה נעשה בסביבות רבע מהבגרויות שלנו. פחות או יותר.

חזרתי לפוסט של סיום שנה שעברה, שואלת את עצמי מה השתנה מאז. כמובן שהשתנה. הרבה השתנה.

המסגרת השתנתה. הרגשות השתנו. האנשים... לא בדיוק השתנו, אבל המורים כן. הל, איי צ'יינגד. אנד אה לוט.

זה היה בדיוק כמו בשנה שעברה- בכלל לא הרגיש כמו היום האחרון. עד התעודות, מן הסתם. ואם לא מזכירים את העובדה שלא הלכתי עם תיק לבית הספר. אני. שכל הזמן לוקחת איתה מחברת או משהו. אבל לא, הפעם לא לקחתי איתי תיק. זה היום האחרון. למה לקחת? [בדיעבד, זאת היתה טעות, אבל זאת לא הפואנטה. לא. אז עוד לא ידעתי.]

את כל הפרידות שלנו עשינו לפני, וכעיקרון אנחנו ממשיכים עם אותה מחנכת [או ליתר דיוק, "מחנכת". אין לנו מחנכת. הם יכולים להגיד שכן, אבל אין לנו. וכמובן, אני חייבת לציין שאני אמרתי שזה יקרה בסוף שנה שעברה. אף אחד פשוט לא הקשיב.], ככה שלא באמת היו פרידות מיוחדות. אנחנו כיתת מחוננים, אחרי הכל. רוב המורים שלנו היו מורים של התיכון (ועוד בטח המורים הכי טובים של התיכון), ואלה שלא לימדו אותנו שנה אחת, גג שנתיים (רק מורה אחת, אם אני זוכרת נכון. אה, והמורה לפיזיקה, שפגשנו היום בקניון וזכר את השם שלי. זה היה די מטריד). לא היו פרידות, לא ממש. אולי בגלל זה זה הרגיש עוד פחות כמו סוף השנה. אולי.

בכל מקרה, בשעתיים הראשונות ראינו סרט. איזה משהו עם ג'ניפר אניסטון (כל השעה הראשונה ישבתי לנסות להיזכר מה השם שלה, כל פעם עלה לי "רייצ'ל" לראשXD), לא זוכרת מה השם שלו. חדש יחסית. פברואר השנה, אם אני זוכרת נכון.

שוב, לא הפואנטה.

אחרי זה הלכנו בחזרה לכיתה. קיבלנו עבודת קיץ בערבית. זה בערך היה הקטע של היום שבו הוא הפך להיות אחד הימים הפחות נחמדים שהיו לי לאחרונה. העשרים ביוני. מי היה מאמין.

לפני בערך שבוע חברה שלי (אחת מהבודדות שיש לי בכיתה הארורה הזו) סיפרה לי שאמא שלה שוקלת להעביר אותה בית ספר בכל זאת. לא חשבתי שזה ייצא לפועל. קיוויתי. היא היתה החברה הכי טובה שהיתה לי בכיתה הזאת. לא הייתי אומרת בכללי, אבל לפחות בכיתה. לא שזה שינה משהו, כן?

היא הזכירה לי את זה היום, כשהיא התלהבה שהיא לא צריכה לעשות את העבודות קיץ. כמובן שסתמתי ושיתפתי פעולה.

אחרי זה הייתי צריכה לשמוע מה"מחנכת" שלי שגם חברה טובה אחרת עוברת. ולא סתם עוברת, אלא לאותה מגמת רפואה שכבר הזכרתי כאן יותר מפעם אחת. אני אחפש מאוחר יותר את הפוסטים, אני אשים פה קישור. העניין הוא שלא רק שגיליתי את זה היום, ולא רק שזאת המגמה שאליה אני תכננתי לעבור (שזאת, אגב, בדיוק הסיבה למה לא רציתי לספר להם עד לקראת סוף השנה או משהו), אלא שהייתי צריכה לשמוע את מהמחנכת. לאבלי, איסנ'ט איט?

שוב, להעמיד פנים שאני שמחה. זה בסדר, אל תרגישו רע על זה שגרמתם לזה, התרגלתי.

עכשיו, זה פשוט. עד היום היינו קבוצה של ארבע בנות ועוד שני בנים, חברים שלנו, גם אם לפעמים הם קצת הרגיזו אותי. אבל חבר זה לא כמו חברה. ואל הרביעית אני לא ממש מתחברת. מה שמשאיר אותי בערך לבד.

גרייט.

שאר היום היה סתם. התעודה היתה סבירה (ממוצע 85, שנתי 88.4, והכל בגלל פיזיקה וכי הייתי חולה באחד המבחנים במחשבים), אבל לא בדיוק מה שקיוויתי, וזה, כמובן, אומר שאני גם לא מקבלת את כל הכסף. עברתי חצי מהדרך הביתה בשביל לגלות ששכחתי את המפתח בבית, בתיק שאותו לא לקחתי, יחד עם הכרטיסיה והכסף. נפלא. למזלי הייתי ליד הספריה, אז עצרתי שם וחיכיתי לאבא שלי.

בדרך גם דיברתי עם אמא שלי והכל. אחרי זה היא דיברה איתו (בעיקר בשביל להגיד לו איפה אני, כי בספרייה לא מדברים בנייד), וכשהוא בא לקחת אותי הוא סיפר לי שהוא דיבר עם בית הספר שיש בו את מגמת הרפואה ההיא ונראה מה אפשר לעשות בשביל בכל זאת להעביר אותי לשם. כי פיזיקה אפשר להשלים אחר כך. תיכון לא חוזר על עצמו.

וזהו. ועכשיו צריך לשקול את זה.

השאלה היא אם אני שוקלת את זה גם כאן. אני חושבת... לא יודעת. אולי זה עדיף.

אה, והכי מצחיק?

גם עכשיו, כשישבתי לכתוב את הפוסט הזה, שמעתי את "Start Again", גרסאת האוס. בדיוק מה ששמתי שנה שעברה.

אן.

אה, ומסקנה?

אולי ה"וי" בכל זאת צודקים בנוגע לרגש.