עוד פחות מארבע שעות כבר נהיה בדרכנו לנתב"ג. משם אנחנו לוקחים טיסה ישירה לניו יורק, ארה"ב.

בכנות? אני לא בטוחה למה לצפות. נכון, זאת לא הטיסה / הביקור הראשון שלנו בחו"ל, ועדיין, בדיוק כמו לפני ספרד ולפני איטליה, אני מתרגשת. אולי קצת מתוחה, אפילו. מה לעשות שהטיול הזה יהיה שונה?

ארצות הברית. יבשת אחרת. חוצים אוקיינוס.

ובכלמקרה... ארצות הברית. הכל שם בגדול. ראינו את המפות לפני כמה ימים. גם ניו יורק וגם שיקגו נראות גדולות יותר מכל עיר אחרת שאי פעם היינו בה, לא משנה כמה גדולות לונדון ופריז. ומה אם, ומה אם, ומה אם.

וכמובן, הכנס. בהנחה שלא יהיה לי התקף לב לפני. אני באמת ובתמים נוסעת לכנס סטארגייט, ולא סתם, אלא אחד בארצות הברית, שאליהם הבטיחו לי שאני לא אגיע לפני שאני אוכל להוציא ויזה ולטוס לחו"ל בעצמי. כלומר, אחרי צבא.

אנד דן... שבועיים בלי אינטרנט. סוגשל. תהיה לי גישה מוגבלת דרך הנייד, אבל זה לא אותו דבר. אני לא אוכל לדבר עם אף אחד. אלה יהיו שבועיים מחוץ לבית רק עם המשפחה, במדינה הכי גדולה בעולם.

וול, פתאום זה נראה קצת... לא יודעת, מפחיד?

אבל אני מוכנה. המזוודות כמעט מאורגנות. התיק כמעט מסודר, צריך רק להכניס את המטען. המצלמה והנייד יהיו עליי. התמונות לכנס מוכנות, שני עותקים מכל תמונה. כל העותקים מהמסמכים החשובים כבר אצלי.

יהיה כיף.

אן.