כואב לי.

אני אשקר אם אני אגיד שלא. אני אשקר אם אני אגיד שלא כתבתי את ראשי התיבות שלו על היד שלי אתמול בלילה, אני אשקר אם אני אגיד שלא בכיתי לפחות פעמיים מהמחשבה עליו בחופש הזה, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מתגעגעת, אני אשקר אם אני אגיד שאני לא נאבקת בדחף לשלוח לו הודעה עם כל מה שאני רוצה לספר לו. אני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי עליו בכלל בחופש.

אני מניחה שרק לאחד מאיתנו מגיע לחיות ברוגע בלי זה.

גאש, זה עצוב. זה נשמע כאילו אני מאוהבת בו.

אבל מה אני אעשה שאני מתגעגעת אליו?

אם הוא היה בגיל שלי, הוא יכול היה להיות החבר הכי טוב השני שלי. זה מדהים. שני אנשים יצירתיים שאוהבים לחקור, שרוצים לדעת כמה שיותר, שמתפללים שיצליחו למצוא כניסה נסתרת לעולם פנטזיה, שאוהבים לחשוב, שמסתמכים על המוח הרציונלי שלהם, שלא נותנים הזדמנות שניה, שאכפת להם ורוצים לעזור לאנשים שצריכים עזרה, שאוהבים להתפלסף, שרוצים להבין, שמשתגעים כשאנשים לא מבינים מה הם אומרים, שאף פעם אין להם זמן כי תמיד הם עושים יותר מדי, שאוהבים ללמוד, שאוהבים לקרוא, שרוצים לשנות, שהולכים נגד הזרם כי הם מתנהגים כמו עצמם.

אנחנו חושבים באותה הצורה. אני עוברת את המסע שהוא עבר בגילי. אנחנו מבינים אחד את השנייה בלי צורך בהסברים בכלל. כל פעם שדיברנו הרגשתי כאילו אני רק מתחילה לחשוב על שאלה והוא כבר עונה לי עליה. הוא ידע מה אני מחפשת, ידע מה אני רוצה, ונהנה להעביר לי מידע חדש. אני מצדי נהניתי מהדיונים, מהויכוחים, מהיכולת לדבר עם מישהו ברמה שלי. אני חושבת שגם הוא נהנה מזה. זה לפחות מה שהוא אמר לכולם.

אז כן, קשה לי. 

אבל יש בזה גם משהו חיובי. שניים, למעשה. הראשון הוא שאני כבר לא חיה בחוסר ידיעה, בחוסר ביטחון בנוגע למה שקורה בינינו. הוא אמר לי שהכל בסדר, ואז דברים כבר לא היו בסדר, ומאז השיחה הראשונה שלנו לא היה רגע שבו הייתי סגורה על זה שהכל בסדר. רציתי לדבר איתו על זה, אבל מעולם לא יצא לי לעשות את זה.

מצחיק שכל זה בכלל נגרם מהצורך המטורף שלי לקבל מאה באזרחות. זה היה קורה באיזשהו שלב עם כל מורה אחר- איתו זה פשוט קרה קצת מוקדם יותר. אבל הוא לא יודע להפריד, וזה בסדר. הוא לא יכול להיות מושלם.

הדבר השני הוא שזה מאיץ את החזרה של המוזה שלי. כמו רוב הכותבים-מהלב בעולם, אני כותבת הכי טוב כשכואב לי (Tell me something I don't know...). במשך תקופה ארוכה לא כתבתי שום דבר מקורי חדש ובקושי הצלחתי להתרכז בדברים ישנים, ושאלתי את עצמי אם אני מאבדת את הדבר היחיד שאני חיה בשבילו. אחרי כמה דיונים וכמה ויכוחים עם עצמי נתתי לעצמי להירגע, ולפני חודש בערך עלה לי רעיון מגניב לסיפור בראש. לאט לאט התחלנו להתקדם לעבר רעיונות אחרים... ואז קרה מה שקרה והתחלתי לכתוב כמו מטורפת. אז כרגע יש לי חמישה ספרים שאני צריכה לגמור לכתוב.

פניתי בעולמות גם לאיזו הוצאה לאור קטנה אחת שהגיעה, אז אני שוקלת לקחת מהם הצעה עסקית כש"מלאכים" יהיה גמור.

אבל הפואנטה של הפוסט הזה היא שאפילו מהדברים הכי כואבים יוצא לפעמים משהו טוב.

אן.

ושלא תחשוב שאני לא מתגעגעת יותר, מר ג', ושאני לא רוצה לדבר איתך שוב... הלוואי וזה יכול היה לקרות.