אהבתי את התאריך.
בכל מקרה, אתמול הייתי במשמרת ערב (כנראה אחרונה לשלושת החודשים הקרובים), ויש שני אירועים שאני רוצה לחלוק.
התחלנו (נהג (=חובש, ראש צוות) ואני) את המשמרת שקט. בדקנו אמבולנס והלכתי להמשיך להתכונן למבחן במתמטיקה שיש לי מחר. באיזשהו שלב קראו לאט"ן שלנו, אז הוא יצא ואנחנו נשארנו לבד בתחנה. אחרי איזה רבע שעה קראו גם לנו, אז עלינו לאמבולנס. מה מסתבר? האט"ן ביקש סיוע בהחייאה שהם היו בה.
בחיים לא חשבתי שאני אתחיל משמרת בהחייאה.
בקיצור, הגענו למקום. הצוות (AKA הפראמדיק והנהג) היה עסוק במתן נוזלים לוריד מצד אחד, בעיסויים מצד שני (מזל שהיו שם עוד אנשים שיכלו לעשות עיסויים...) ובהנשמות מצד שלישי. כשאנחנו הגענו הפראמדיק הכין תרופות (אני מניחה שאדרנלין, אבל אני לא יודעת) וכל כמה דקות בדק את המוניטור לראות אם יש חזרה של דופק. על החולה היה שרוול לחץ דם, הוא היה לאחר אינטובציה ולפני פתיחת וריד שני, אחרי שהוא קיבל סליין לוריד הראשון.
כשהגענו אליהם ראיתי שהפראמדיק עצר הנשמות בשביל להכין איזו תרופה- ובצדק. שאלתי אם להחליף אותו בהנשמות, הוא נתן לי לעשות את זה. הנהג שאיתי החליף את אחד האנשים בעיסויים. הפראמדיק עבר לפתוח וריד שני בשביל להכניס תרופות בזמן שאנחנו המשכנו בהנשמות ועיסויים. אני חושבת שלאורך כמעט כל הזמן שהיינו שם הנשמתי.
באיזשהו שלב חזר דופק. עצרנו עיסויים והחולה קיבל עוד אדרנלין. הוא החזיק עם ברדיקרדיה למשך כמה דקות ואז איבדנו דופק וחזרנו לעיסויים. הוא קיבל עוד תרופות, נערכו עוד עיסויים, ובסופו של דבר הוא חזר עם טכיקרדיה, אני מניחה שבגלל האדרנלין. האט"ן פינה אותו ובפעם האחרונה ששמענו מהם החולה היה יציב ובדרך לבית החולים הקרוב.
זאת היתה ההחייאה המוצלחת הראשונה שלי. אמנם לא ראיתי את החולה מגיב, אבל ראיתי אק"ג של אדם שיש לו דופק, ראיתי פעילות חשמלית, והייתי גאה בזה. זאת הרגשה נהדרת, להחזיר מישהו לחיים. העבודה שאנחנו עושים במד"א היא כזאת מדהימה, שפשוט אי אפשר לתאר את זה.
האירוע השני היה המקרה האחרון שלנו באותה המשמרת. הגענו לחבורה של עובדים זרים שאחד מהם הקיא. הוא לא כל כך הגיב ואני לא סגורה על מה היה מצבו. בדקנו אותו מהר ואז העלינו אותו לאמבולנס והתחלנו לנסוע לבית חולים. בעודנו בדרך החברים שלו התעקשו שניסע לבילינסון ולא לאסף הרופא, כי הם טוענים שהוא כבר היה שם וכלום לא השתנה. הנהג התווכח איתם, בסופו של דבר הבין שהוא לא יצליח לשנות את דעתם והודיע למוקד שאנחנו משנים כיוון. שתי דקות אחרי כן הוא כבר היה עם הממל"מ בטלפון ועצר בצד הדרך. אחרי כמה דקות הוא ניתק והודיע לחברים שלו שאנחנו לא נוסעים לבילינסון- אנחנו נוסעים לקפלן (גם לזה בקושי קיבלנו אישור) או בכלל לא.
הם התווכחו, דנו ביניהם ובסופו של דבר החליטו קפלן. בדרך הם נתנו לו לדבר עם הקבלן שלהם, ובסופו של דבר סגרנו על קפלן.
אנחנו עוד רגע בקפלן, והם מתקשרים למנהלת שלהם או משהו, שמתחילה לצעוק על הנהג שאיך הוא מעז להביא אותם לקפלן ומה הוא עושה ושיסע לבילינסון. עצרנו בכניסה לקפלן והודענו להם שאו שהם עפים מהאמבולנס שלנו ומגיעים לבילינסון לבד, או שנכנסים לקפלן. אנחנו לא אוטובוס ואנחנו לא מתכוונים להחזיר אותם את כל הדרך הביתה.
הם ניסו להתווכח (בשלב הזה כבר כמעט תפסתי את הדפיברילטור למקרה שיהיו מכות. מאוחר יותר חשבתי על זה שאם היה מתחיל משהו הייתי יכולה לנסות לדקור עם הוונפלון, אבל לא נראה לי שזה היה עובד), עיכבו אותנו ובסוף החליטו שהם נוסעים לבילינסון. הורדנו אותם בכניסה לקפלן (מטומטמים לגמרי האנשים האלה), צילמנו את תעודת השוהה של החולה ונסענו.
ואני אומרת: המצב קשה אם אנשים חושבים שהם יכולים לדבר ככה אל האנשים שמצילים את החיים שלהם. המצב קשה אם אנשים חושבים שמותר להכות אנשי צוות של מד"א או לקלל אותם או לצעוק עליהם. אנחנו עושים את העבודה שלנו - עבודה שכמעט כל האנשים במדינה הזאת לא מוכנים לעשות. תחשבו לרגע מה היה קורה אם מד"א היו שובתים ליום אחד. כמה אנשים היו מתים? כמה אנשים היו נפגעים מעבר לכל יכולת לטפל בהם?
לפני שאתם מרשים לעצמכם להתנהג ככה אל צוות מד"א, תשתמשו בדבר הזה שיש לכם בתוך הקופסא. כן, כן, המוח שלכם.
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm