היא ישבה ליד השולחן שלה בדממה, מקלידה את הנתונים שקיבלה אל תוכנת המחשב שעליה היא עבדה. למרות הרוגע שהפגינה, היא לא היתה רגועה. האמת היתה שהמחשבה על התנהגות רגילה ביום הזה כאבה לה, רק משום שזכרה טוב כל כך את התאריך. זה אמור היה להיות היום שבו מלאה שנה לפגישתם הראשונה.

עד לאותו הרגע, היום לא התנהל כמתוכנן. היא שפכה על עצמה קפה בבוקר ונאלצה לחזור לביתה ולהחליף את בגדיה, היא שכחה להגיש שני דוחות חשובים, התבלבלה בתיקיות שביקשה ממנה לשלוח והתנגשה בשני אנשים במסדרון. נדמה היה שאם היה גורל, הוא ניסה לגרום לה לברוח הביתה מהר ככל שהיא יכולה. בהתחשב בכמות האסונות הקטנים שקרו לה באותו היום, היא הניחה שגם אם היתה מנסה לנסוע בחזרה לביתה היה קורה לה משהו בדרך, כנראה תאונת דרכים.

"סיידי?"

בלב הולם בחוזקה היא הרימה את מבטה לפגוש את מבטו של דרק. העיניים הכחולות שלו החזיקו את מבטה לרגע ארוך לפני שהיא השפילה את עיניה, השתעלה, וניסתה להתנהג כאילו כל מה שקרה מעולם לא התרחש. "כן?"

"מי זה ד'?"

השאלה הכתה אותה בתדהמה. "מאיפה אתה מכיר את הכינוי הזה?"

הוא היסס לרגע לפני שהניח דף על שולחנה. היא הרימה אותו ובהתה בכתוב, טקסט שנלקח מפוסט מהבלוג שלה, בחוסר הבנה. "מצאתי את זה על השולחן שלי הבוקר. נכנסתי לכתובת - רק הסתכלתי על האתר, לא קראתי כלום," הוא מיהר להרגיע אותה משראה את הבעת הבעתה על פניה. "קראתי רק את זה," הוא החווה לעבר הדף שהיא עדיין החזיקה.

עברתי ליד בית הקפה שד' ואני היינו עוצרים בו לפעמים, כשהיינו מגיעים ביחד. עצרתי שם לרגע ובזמן שהזמנתי את הקפה שאני כל כך אוהבת חשבתי על ד' וחשבתי על כמה שהייתי רוצה שהוא יהיה כאן. היו לי הרבה מחשבות מעניינות בשבוע האחרון... הלוואי והייתי יכולה לחלוק אותן איתו. היא קראה בדממה, עיניה משוטטות על פני הדף.

"אתה יודע מי עשה את זה?" היא הצליחה להוציא את המילים מפיה, גם אם בקושי רב.

הוא נד בראשו. "כשעזבתי אתמול זה לא היה כאן. אף אחד מוכר לא נכנס לכאן בלילה. זה יכול להיות כל אחד."

"אבל..." היא נאבקה למצוא מילים לתאר את הרגשתה, להסביר שהיא לא התכוונה אליו ושזה יכול להיות כל אחד. אבל עמוק בלבה היא ידעה שלמרות הכל, היא עדיין לא מסוגלת לשקר לו. לא משנה כמה כאב לה וכמה מבולבלת היא היתה, היא עדיין לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את האמון שלו בה.

"מי זה ד'?" הוא שאל שוב, רוך מסוים בקולו.

היא ליקקה את שפתיה בעצבנות מסוימת ואז הרימה את מבטה לפגוש את עיניו. "אתה לא צריך שאני אגיד לך."

"זה מי שאני חושב שזה?"

היא נאנחה, עוצמת את עיניה. אז היא פקחה את עיניה והנהנה. "זה אתה." הוא הביט בה לעוד רגע ואז פנה לעזוב, משאיר את הדף על השולחן שלה. "דרק, חכה." הוא נעצר בקצה החדר שלה, ליד הדלת. "אנחנו צריכים לדבר. לא משנה מה אתה חושב על זה, אנחנו צריכים לדבר. זכותי להגיד את מה שיש לי להגיד." זה היה קלף עלוב, אבל זה כל מה שהיה לה.

הוא חשב לרגע ארוך, ולרגע היא חשבה שהוא יסרב, אבל אז הוא הנהן וחזר אל תוך המשרד. הוא השאיר את הדלת פתוחה, והיא הבינה שהוא חייב היה להיות זהיר, אך עדיין לא אהבה את המחשבה שהם לא יוכלו לדבר לבד. אז הוא התיישב מולה, ממתין.

"כן." היא פתחה בשקט. "אני כותבת לך. אם הסתכלת קצת אתה יודע כמה מכתבים יש שם שממוענים אלייך. אני כותבת לך כל כך הרבה... רוב האנשים היו קוראים לי מטורפת מרוב כמות המכתבים שאני כותבת לך. אני יודעת מה אתה חושב," היא הוסיפה, "זה נראה כאילו אני מאוהבת. זה נראה כמו תסמונת הלב השבור, נכון?" הוא לא הנהן, אבל היא ראתה בעיניו שזה בדיוק מה שהוא התחיל לחשוב. "זה לא. זה באמת לא. אם אי פעם האמנת לי, אם אי פעם האמנת שאני יודעת מה אני אומרת, תאמין לי עכשיו. מעולם לא הייתי מאוהבת. מהרגע הראשון שבו פגשתי אותך, רק שמחתי לדבר איתך כאדם שמתעניין באותם הדברים שאני מתעניינת בהם.

"לא משנה מה תגיד, היית חלק גדול מהחיים שלי. כל עוד אנחנו עובדים באותה החברה, אתה תמשיך להיות חלק גדול מהחיים שלי. את השינוי שאתה עשית לבד בכמה חודשים בחיים שלי אף אחד אחר לא יכול היה לעשות או שלא הצליח לעשות בכל השנים שאני מכירה אנשים. אני מכירה כל כך הרבה אנשים... ובכל זאת אתה היחיד שהצליח להגיע אליי ככה. אתה היחיד שמכיר אותי בצורה עמוקה כל כך. אתה היחיד שאני מרגישה איתו בטוחה כשאני דנה בעצמי. אתה היחיד שכשהוא אומר לי שהוא מבין כי הוא היה שם, אני מאמינה לו ויודעת שהוא באמת היה שם, פשוט כי אנחנו עד כדי כך דומים.

"אז אתה מופתע שאני מתגעגעת אלייך? אני ממשיכה לחשוב ולחקור כמו תמיד, אבל אני מתגעגעת ותמיד אתגעגע ללחלוק את זה עם מישהו. ועם אדם שהיה קרוב אליי בצורה שאתה היית קרוב אליי? זה עדיין נשמע מפתיע?"

הוא נד בראשו בשקט. "זה מעולם לא הפתיע אותי."

היא התעלמה. "אתה אדם מדהים, ובסופו של דבר למרות שנפגעתי לא הייתי מחליפה שום דבר ממה שעברנו במשהו אחר. לא הייתי מחליפה או מוותרת על שום חלק מזה. אתה הערת בי משהו, סיפקת לי כזאת השראה וכזה מודל... אין לך מושג אפילו כמה. ורק לכתוב לך עוזר לי לחשוב. אני כבר יודעת מה אתה היית אומר, מה אתה היית חושב. וזה עוזר.

"וכן... אני מתגעגעת. אני מתגעגעת כמו מטורפת אפילו. אבל לאורך כל הדרך וגם עכשיו- אני לא הייתי ואני לא מאוהבת."

הוא הביט בה ברוך. "אני יודע."

היא מצמצה בהפתעה. "אז למה-?"

"מעולם לא אמרתי שאת מאוהבת." הוא רכן קדימה מבלי משים, והיא ידעה שהיא עתידה לשמוע דברים של אדם מתלהט, שבאמת מאמין בדברים שהוא אומר. הוא תמיד התנהג כך כשהוא עמד לדבר בצורה הזאת. "אני יודע כמה זה משמעותי בעינייך. אני יודעת שאת חושבת שאני לא יכול להבין ואולי אני באמת לא יכול להבין את זה לגמרי, אבל את הרוב אני מבין. גם אני נהניתי מהתקופה הזאת. אני מתחרט רק על הסוף שלה... היתה תקופה שהיינו במצב טוב. ואני שמח שיכולתי לעזור ואני שמח לראות אותך ככה."

"איך ככה?" היא לחשה, לכודה במילותיו.

"שמחה."

למרות שהיא ניסתה שלא לבכות לאורך כל הנאום שלה, דמעה אחת מצאה את דרכה אל מחוץ לעינה. ואז עוד אחת ועוד אחת, ומבלי שידעה איך, היא מצאה את עצמה בוכה לעיניו בפעם השלישית בחייה. הוא ישב שם בשקט לרגע ארוך לפני שהחל לספר לה משהו אקראי וחסר משמעות, רק כי הוא ידע שככל שהיא תתמקד במילותיו יותר כך היא תפסיק לבכות. ואכן, אחרי דקות ארוכות בכייה נעצר לגמרי, מותיר אותה מרוקנת.

"אני חושב שכדאי שתלכי הביתה," הוא אמר בשקט.

היא בהתה בו לרגע לפני שהנהנה. "אוקיי."

"יש לך אישור ממני," הוא הוסיף, ורק אז היא נזכרה שהוא עדיין המנהל שלה. "תשמרי על עצמך, סיידי."

"גם אתה." היא לחשה, והוא עזב, מותיר אותה לבדה.