האמת היא שכמעט בכיתי כשראיתי קטע מסוים בפרק האחרון של "שקרניות קטנות ויפות" היום. הפרק עצמו לא היה מיוחד, רובו היה צפוי וסתם מלודרמטי, אבל הקטע הספציפי הזה כמעט גרם לי לבכות. לא כי נפרדו בו שתי הדמויות שאני הכי אוהבת כשיפ בסדרה הזאת... אלא כי הם הזכירו לי את החיים האמיתיים.
בסצנה הזאת אריה נפרדת מעזרא. בקצרה למי שלא מכיר, הם נפגשו בבר, הוא היה המורה שלה במשך סמסטר, הם יצאו תוך כדי ואחרי זה, נפרדו בערך שלוש פעמים כבר ותמיד חזרו. בעונה האחרונה היו קצת בעיות (נו, מה עוד חדש), כמה דברים די הזויים וכו', אבל בסופו של דבר היתה תחושה שהם יחזרו להיות ביחד, פשוט כי זה מה שקרה עד עכשיו.
והם לא.
מוקדם מדי להגיד עדיין, זה היה הפרק האחרון של העונה ונראה מה יקרה בהמשך (אם נצליח לשרוד את המלודרמטיות המוגזמת, כמובן), אבל כרגע הם לא. והרגע הזה שבו אריה אומרת לעזרא שלא נראה לה שזה יכול להימשך והוא מחזיר לה מבט ולא מבין, הרגע שבו היא אומרת לו שהיא עדיין אוהבת אותו אבל זה לא יכול לעבוד, כי עכשיו הם בסטטוסים שונים (AKA, לו יש ילד פתאום), והוא רק אומר לה שהוא אוהב אותה ורוצה שהיא תהיה מאושרת, איתו או בלעדיו... זה הזכיר לי שני אנשים אחרים.
האמת היא שאין הרבה מן המשותף בין שני המצבים האלה. נכון, גם במקרה הזה מדובר במורה ותלמידה, אבל שם היה מדובר במערכת יחסים רומנטית, ברווק צעיר שבדיוק גמר ללמוד בקולג', במשהו שעוד יכול להמשיך אל עבר העתיד גם אם הוא לא היה רומנטי. ובכל זאת, מאז שקרה מה שקרה, בכל פעם שאני רואה אותם ביחד אני חושבת על זה. מתפללת שדברים היו יכולים להיות שונים. מנסה לחשוב מה עשיתי לא בסדר (כאילו שאני לא עושה את זה מספיק גם ככה). מקווה שלהם יהיה סוף טוב.
אני לא אתאר את הסצינה, אני פשוט אשים כאן את הקטע מיוטיוב. אני לא חושבת שהמילים שלי יעשו צדק עם הסצינה הזאת, אבל אולי זה רק בגלל שזה נושא רגיש אצלי.
אני לא בטוחה מה זה היה שגרם לי להגיע למצב של כמעט-בכי. אני חושבת שזה הדמיון, אבל אני חושבת שזה גם העניין הזה שלהם יצא להגיד את כל מה שהיה להם להגיד - לפחות, באותו הרגע, ולי מעולם לא יצא לדבר. זה עדיין מכאיב לי לפעמים (מה שמדגיש את העובדה שלצערי אני עדיין אנושית). אני חושבת על כל הדברים שהתכוונתי להגיד לו והייתי רוצה להגיד לו, על הדרך שבה התכוונתי להיפרד. אני חושבת על האפשרות הזאת של להגיד להתראות כמו שצריך, של להגיד תודה כמו שצריך, וזה כואב, לדעת שמעולם לא יצא לי לעשות את זה.
ואני מניחה שבאיזשהו מקום קיוויתי שגם אם זה לא נגמר טוב וגם אם הוא עדיין בראש אחר (וזה לא שלא שמעתי על תלמידים ששומרים על קשר עם המורים שלהם), עדיין יש להם איזשהו סיכוי. אני לא רוצה להאמין בזה שמעולם לא היה אמור להיות להם סוף טוב, כמו שאני לא רוצה להאמין שאנחנו לא היינו יכולים להיות בסדר. ברור, אני יכולה להאמין בזה ולהסיר ממני את האחריות, אבל אני שונאת שאנשים מסירים מעצמם את האחריות על דברים שהם עשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm