אני כותבת עכשיו את "מלאכים", ואני מתקדמת איתו די יפה (68 אלף מילים!), אבל יש ימים שבהם אני פותחת את הקובץ ומגלה שאני לא מצליחה להתרכז מספיק בשביל לכתוב יותר משורה אחת ברצף (אלה הימים שבהם אני לא מצליחה לשבת ליותר משתי דקות ברצף, אז...) או שאין לי כל כך מצב רוח לחלקים שנשארו לי לכתוב בספר הזה או כל דבר אחר.

ואז אני עוצרת וחושבת.

אני חושבת על מ' וש', המלאכים הראשונים שלי. על השינוי האדיר שנעשה בחיים שלי באותה התקופה. על איך שכל הזמן הייתי מנסה להתקרב לש' כי הוא היה כמו אבא בשבילי (הוא עדיין, אבל היום זה פחות בולט אצלי), ועל איך שהייתי דואגת לו כמו מטורפת ועוקבת אחרי כל דבר שהוא עשה בפייסבוק.

אני חושבת על מר ג'. אני חושבת על השעות - ליטרלי, שעות - שהוא בזבז עליי. אני קוראת שוב את המכתב הזה ואת הזכרונות האלה ונזכרת שוב ושוב בכל רגע מהחצי-שנה הזאת. אני חושבת על כמה שאני דואגת לו וכמה שאני מנסה להתעדכן בכל דבר שקורה איתו (בין אם זה לבדוק את המערכות-תגבורים שמפורסמות בשבועות האלה בשביל לדעת כמה ואיפה הוא מלמד ובין אם זה לשאול אותו מה שלומו). אני חושבת על כמה שהוא עזר לי, כמה שהוא עשה בשבילי, כמה שהוא גרם לי לחייך ולהרגיש ולחשוב.

אני חושבת על MIG (שאותו אני רואה מחר. יאי!). אני חושבת על כמה שאכפת לי וכמה שאני דואגת, וכל פעם נדהמת מחדש מכמה שאכפת לו. אני חושבת על הביטחון העצמי המשוקם שלי ועל המצב החברתי החדש שלי ועל כמה שאני נהנית איתו. אני חושבת על זה שהוא היה שם בשבילי ואני בטוחה שאם הוא יראה אותי במצב כזה מזעזע שוב, הוא ישאל שוב מה קרה וישב לדבר איתי.

אני חושבת על א'. כאן יש הרבה על מה לחשוב - יש זכרונות של כמעט ארבע (!) שנים. מעולם לא היתה לי מערכת יחסים של ארבע שנים עם מישהו שלא נמצא בסביבה שלי (מבחינה גיאוגרפית). זאת היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמישהו חושב כמוני. כל פעם הדהים אותי איך אנחנו מסכימים על כל כך הרבה דברים וכמה מעניינים הדיונים שלנו. וזה תמיד היה כיף, לא רק מעניין. הוא היה שם בשבילי כל כך הרבה, שלא יכולתי שלא להגדיר אותו כאחד המלאכים שלי.

ואחרי שאני חושבת על כל זה... אני מבינה שהגיע הזמן לכתוב. לא רק מבינה, מרגישה. מרגישה את זה בכל חלקיק קטן מהגוף שלי. כי הספר הזה הוא אמנם גם קצת פילוסופי, וקצת על אושר וקצת על כל מיני דברים כאלה, אבל בסופו של דבר, יותר מכל דבר אחר, הוא עליהם. על המלאכים המדהימים שלי, שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. על ההשראות שלי בחיים.

ואז אני חוזרת לכתוב וזה פשוט קולח.

זה מעניין להסתכל על ההשראות של אדם. זה מלמד כל כך הרבה. אני כל הזמן חושבת על ההשראות שלי, על איך הן השתנו כל כך בפרק זמן קצר כל כך. זאת אומרת - אולי זה פרק זמן ארוך, אבל בשבילי הוא היה קצר.

אני חושבת שאני אכתוב על זה יום אחד. סתם בשביל לראות איך זה נראה.

ד"א, אני אכן מתקדמת יפה עם הספר. זה קורה בעיקר בהתפרצויות- ימים שבהם אני לא מצליחה להפסיק לכתוב (למרות שאת השיא שלי של 7500 מילה ביום עוד לא הצלחתי לשבור), אבל זה קורה. העובדה שאני עובדת עליו כבר בערך ארבעה חודשים קצת מרגיזה אותי, כי לפי זה אני מתקדמת ממש לאט, אבל לפחות אני מתקדמת לאנשהו.

אני מאמינה שלא ייקח לי עוד הרבה זמן לכתוב את זה. בכל מקרה, זה בטוח יהיה מוכן לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. טוב, כמעט בטוח.

אן.