לא תאמין כמה רעיונות לפוסטים יש לי בראש. יש לי קטע שאני רוצה לכתוב, ויש לי תובנה מעניינת שהגעתי אליה, ונוסעים היום לפסטיבל הביטלס (קצת רחוק אבל נסתדר)... היום הזה יהיה מגניב בכל כך הרבה רמות שאי אפשר בכלל לתאר את זה.

ובכל זאת, אני בוחרת להתחיל את היום איתך.

אני אתחיל מהמובן מאליו- כשנתקלתי בך היום בבוקר לא יכולתי שלא לחייך. אתה יודע למה חייכתי? כי התגעגעתי ללראות אותך עולה במדרגות עם הקפה והתיק שלך עלייך. להגנתי יאמר שבאמת נתקלתי בך - אתה זה שעלית לקומה שבה אני הייתי, ולא ההפך. האמת היתה שקצת קיוויתי כשיצאתי מהבית מאוחר שאני אתקל בך כשאתה נכנס לביה"ס או משהו, אבל אני שמחה שזה לא קרה. אני שמחה שזה קרה בצורה אמיתית.

אתה יודע למה עוד חייכתי? חייכתי כי הגבת. שאלת אם לא חם לי עם הז'קט. לא נשמעת טוב - היית צרוד, וזה הטריד אותי. אמרת שאתה בסדר, אז אני מאמינה לך וסומכת עלייך, אבל בבקשה תשמור על עצמך. אני לא רוצה ששום דבר יקרה לך, בטח בתקופה הזאת של השנה. אני יודעת כמה קשה המורים שמגישים לבגרות עובדים בתקופה הזאת.

זה כמו כשכתבת לי כל הכבוד על הציון במתכונת במתמטיקה. *חיוך רך*

בכל מקרה, לא על זה רציתי לכתוב לך היום. רציתי לספר לך עליי ועל ל'.

נפגשנו (דרך האינטרנט, כמובן) לפני קצת יותר משנה וחצי. היא גרה בלונדון אז. היו לנו נושאי שיחה משותפים, דברים זרמו, ובאמת שהיה לי כיף לדבר איתה. אתה מכיר אותי ויודע פחות-או-יותר איך התנהגתי באותה התקופה- כל כמה זמן הייתי מוצאת את עצמי מתדרדרת לדכדוך-עד-דיכאון. הייתי מטביעה את עצמי בטלוויזיה (עוד דבר שעליו אני צריכה להודות לך...) ובאינטרנט. היא וחברה אחרת שלי היו שם בשבילי המון באותה התקופה, אז התקרבנו הרבה. היא גם סיפרה לי על דברים שעוברים עליה... בקיצור, היינו חברות טובות. זוכר שאמרתי לך שפגשתי חברים ב-AT6? אז היא היתה אחת החברות שפגשתי, וזאת היתה אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי אי פעם.

אתה זוכר שבדצמבר באתי אלייך לשאול אם אתה צריך את החברים שלך, ואמרתי לך שדברים לא מסתדרים לי? אז היא והחברה השנייה שלי היו הבעיה. סיפרתי לך פעם שרוב החברים שלי בוגרים, גדולים ממני בשמונה שנים או יותר. גם הן כאלה. ובאותה התקופה הבנתי פתאום ששום דבר שקורה איתנו לא באמת משנה, כי הן לא באמת צריכות אותי. Therefore, אמרתי, This is all pointless.

מה שנתת לי באותו היום היו כמה טיפים לחיים, אתה זוכר? אמרת לי שדברים משתנים בין חברים. שיש התרחקות טבעית וזה קורה. אמרת לי שיש חברים שעושים איתם דבר א' ויש חברים שעושים איתם דבר ב' וזה בסדר גמור. אמרת לי שכמובן שאתה צריך את החברים שלך, אבל לא כמו שהיית צריך אותם כשהיית בגילי, מה שנתן לי המון תקווה בשבילי (אין לך מושג אפילו עד כמה).

הצעת לי גם לפנות אל הפסיכולוגית שלי, מה שעשיתי בסופו של דבר. הצלחנו לעבור על דברים ואפילו בסוף לתקן את הכל, והכל היה בסדר.

היא עברה לארצות הברית בינואר האחרון. קיווינו שנצליח לדבר כמו שצריך. בהתחלה באמת עמדנו בזה- היינו מדברות בסקייפ כל כמה ימים, מתכתבות, מה לא. שלחנו אימיילים אחת לשנייה. היא אפילו היתה איתי כשהחלטתי להתרחק ממך ואפילו אמרה שמזלך שהיא לא שם, כי אחרת היית מצטער על כל מה שאתה עושה לי. אני יודעת שהיא לא היתה יכולה לפגוע בך (זה לא קל ובכל מקרה לא הייתי נותנת לה, כי עדיין אכפת לי ממך יותר מהכל) אבל אין לך מושג כמה הערכתי את זה. היא תמיד היתה שם בשבילי - זה משהו שתמיד יכולתי לסמוך עליו.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שדיברתי איתה כמו שצריך. לפי הסקייפ, הפעם האחרונה שבה ניסינו לדבר היתה באמצע אפריל. השיחה האמיתית האחרונה שלנו בסקייפ היתה בסוף מרץ, וגם היא לא היתה נורא ארוכה. אני זוכרת שדיברנו בטוויטר באותו היום והיה נחמד, אבל אני לא זוכרת שיחה נורמלית אחת מאז.

וזה קצת מעציב אותי. אני לא בטוחה אם אני מאבדת חברה או שאנחנו פשוט כמוך וכמו החבר שלך שסיפרת לי עליו בזמנו, שאתם פשוט לא מצליחים להיפגש מרוב שיש לכם דברים על הראש, אבל זה מעציב אותי. אני לא אוהבת לאבד אנשים שאני סומכת עליהם - אני בטוחה שאתה יכול להבין למה. יש לי מעט חברים אמיתיים אבל כולם קרובים אליי מאוד, ובכל פעם שמשהו כזה קורה אני נהיית עצובה. אני מניחה שחלק מזה נובע גם מזה שעכשיו היא גם לומדת והחברה הכי טובה שלה גרה קרוב אליה, אבל יש לי תחושה (ואני מקווה שאני טועה) שזה לא רק זה.

אבל לא בגלל זה אני מספרת לך על זה.

אני מספרת לך את זה כי אני רגועה. לפני שתספיק לשאול למה אני מתכוונת, אני אסביר.

היו לי כבר כמה חברים. היו חברים בביה"ס, שבכנות, בשנים האחרונות שבהן דיברנו נשארו חברים שלי בערך כי הם היו הילדים הנורמליים היחידים בכיתה שלי, לא כי היה לנו על מה לדבר. היו לי חברים באינטרנט (כמו החבר הכי טוב שלי, שאיתו אני עוד מעט חוגגת 4 שנים. אתה מאמין? ארבע!). היו.

עם החברים בביה"ס כבר די איבדתי מגע. אני לא דואגת, ידעתי שזה יקרה כשעברתי. האמת שכבר לא ממש היה לי אכפת שזה יקרה. היו לי תקופות מדהימות איתם, באמת, אבל בשנתיים-שלוש האחרונות של החברות שלנו כבר לא ממש הייתי חלק מהקבוצה. זה קורה. לא היה לי אכפת, ידעתי שקורה שחברים מתרחקים וזה בסדר.

לעומת זאת, היו לי שתי חברות דרך האינטרנט שכשאיבדתי איתן מגע נכנסתי ללחץ. הן היו חברות טובות מאוד שלי. עם אחת עוד יוצא לי לדבר פעם ב, וגם אז רק על דברים קטנים, ואת השנייה אני אפילו לא יודעת איפה להשיג. אבל הן היו חברות טובות שלי והייתי מדוכאת, כמעט, כשחשבתי שזה יגמר. אני יודעת שזה קורה שמתרחקים, אבל זה לא היה משהו שרציתי לקבל אז.

המקרה שלי ושל ל' זהה. בתיאוריה, אם הייתי אותה אן, הייתי אמורה לבכות עכשיו. הייתי אמורה להרגיש כאב. הייתי אמורה לצאת מדעתי, לשקוע בדכדוך ולהעמיד פנים שאין לי עוד מה לחפש בחיים האלה.

אבל כאן מתחיל השוני. אני לא אותה אן. האן שאני היום היא אותה אן שאותה לימדת שזה בסדר שדברים משתנים, וזה בסדר שמתרחקים, וזה בסדר שדברים שנראו יציבים כבר לא כל כך יציבים. ואני לא בלחץ, אני לא בוכה ואני לא בהיסטריה. אני רגועה לחלוטין. קצת עצובה, כי אני בכל זאת מרגישה שאני מאבדת חברה, בין אם אני צודקת ובין אם לא, אבל אני לא מדוכדכת. אני יודעת שאני כבר לא צריכה אנשים בצורה שהייתי צריכה אותם קודם (גם את זה אתה לימדת אותי), ואני יודעת שדברים משתנים ואם אין מה לעשות אז אין מה לעשות. אני אנסה להמשיך לדבר איתה, אבל אם זה לא יצליח... אז זה קורה.

אני מקווה שכשאני מספרת לך את זה אני מצליחה להעלות חיוך על הפנים שלך. כמו בכל פעם שבה אני מספרת לך שהבנתי אותך או כמה שינית אותי, אני רק רוצה שתחייך. אז אני מקווה שתחייך גם כשתקרא את זה, למרות ששנינו יודעים שזה לא יקרה. אבל אני אדמיין שכן.

אתה בא לפסטיבל הביטלס או שהם לא הטעם שלך?

אן.