אני רוצה להגיד לך תודה.

לא על משהו ספציפי. נכון שאני מודה לך כמעט כל יום (מזל שאתה לא שומע את זה כל כך הרבה, אחרת היה נמאס לך לשמוע את זה ממני) על השינוי שעשית בי ובחיים שלי. ונכון שאני מודה לך על זה שאתה עדיין סומך עליי. ונכון שאני מודה לך על הרבה דברים, ושיוצא לי להזכיר אותך המון בהקשר של העבודה שאני עובדת על עצמי ומתפתחת. אבל היום זה לא סביב זה. היום זה סתם בגלל שאתה מי שאתה.

כשאמרתי לה שאני מתכוונת לבקש ממך לחתום לי על הטופס, אמא שאלה אותי- ומה אם הוא ישלח אותך למחנכת שלך? ואמרתי לה, אז אני לא אוותר לו עד שהוא יסכים לחתום לי על הטופס. בתוכי בכלל לא חשבתי על האפשרות הזאת קודם, כי ידעתי שתבין למה אני פונה אלייך, אבל ברגע שהיא שאלה אותי את השאלה הזאת התחלתי לתהות אם אני צודקת או שאתה באמת תשלח אותי אליה.

החלטתי בסופו של דבר להתכונן גם למקרה השני, למרות שעדיין האמנתי שאתה תסכים. אמרתי לעצמי שאם תשאל אותי למה אני מבקשת ממך או שתגיד לי ללכת אליה, אני אגיד לך שאתה הבנאדם היחיד שמוכשר למלא את הטופס הזה כשמדובר בי. התכוונתי להגיד שאתה הבנאדם היחיד שמאמין בי בבית הספר הזה, ואתה הבנאדם היחיד שמבין באמת למה אני מסוגלת ויודע להתמודד עם האינטיליגנציה שלי (ממ, אולי כי אתה חכם יותר?), ואם אתה ממליץ לתת לי לעשות את זה, אז אתה יודע על מה אתה מדבר. ומצד שני, אם היא תחתום לי על הטופס הזה, היא תנסה לשכנע אותי שאני לא יכולה לעשות את זה וגם אם היא תחתום זה לא באמת יהיה אמיתי.

וכאילו ידעת מראש את כל הסיבות שלי (ואני מניחה שצדקתי ובאמת הבנת למה אני פונה דווקא אלייך), מיד הסכמת לחתום. לא היתה לך בעיה למלא אותו, אפילו לא היתה לך בעיה למלא משהו ארוך יותר. מיד הערת גם שיכול להיות שאני אצטרך יותר מזה (בדקתי את זה באתר של האוניברסיטה, אגב, ולא צריך, אבל תודה על זה), ושכדאי שאני אבדוק את זה.

וחזרתי הביתה עם חיוך.

פשוט... פשוט כי אתה מדהים. ואני יודעת שכבר אמרתי את זה ואני אומרת את זה בלי הפסקה, אבל אני פשוט גאה להגיד שאני תלמידה שלך ואני גאה להגיד שיצא לי להכיר אותך. 

אתה יודע... יצא לי לחשוב עלייך די הרבה בשבוע האחרון, כי הרבה דברים קורים כאן, ואני מנסה למצוא את המקום שלי, ולאחותי קורים דברים קשים ואני דואגת... ובאיזשהו מקום אני מתגעגעת לזה שאתה שם. אבל אלה לא רק געגועים, מה שאני מרגישה בשבוע האחרון, אלא בעיקר גאווה ושמחה. כי אני יודעת שאני גאה בעצמי על הצורה שבה אני ממשיכה בדרך שאתה לימדת אותי, ואני שמחה על זה שאני מצליחה לעשות את השינויים האלה. ויותר מהכל, אני מוצאת את עצמי מקווה שאתה היית מרוצה מהדרך שאני עברתי.

(סתם הערת אגב, היינו בספרייה אתמול וחשבתי לקחת את אנדר, אבל לא היה אותו. הא! אני צריכה לבדוק בספריית בית הספר, למרות שאני לא אהיה מופתעת אם אין גם אותו שם, כי אני יודעת אצל מי הוא יכול להיות. *שיעול*)

ורק שתדע שלמרות שאני לא מתקדמת טוב עם הפסיכומטרי (זה מציק), ולמרות שהיו לי כמה טעויות מרגיזות במתכונת בפיזיקה (בגלל זה לא הגעתי לשיעור...), אני עדיין בסדר. יש לי ימים טובים ויש לי ימים רעים וזה בסדר, אבל אני עדיין יציבה ואני עדיין מרגישה שאני מחליטה איך החיים שלי מתקדמים ומה קורה. אני מרגישה שאני עדיין במקום שבו אני זאת שמחליטה מה קורה ואיך אני מרגישה, ואני מרגישה שלמרות שדברים לא מתקדמים כמו שקיוויתי שהם יתקדמו, אני עדיין במקום טוב.

וזה לא היה קורה בעשור הזה בלעדייך.

ד"א, הדבר היחיד שהפתיע אותי היום היה שלא הגבת על הבחירות שלי ללימודים. אני מתכוונת לקחת קורס אחד בפסיכולוגיה ואחד בפילוסופיה, ואם אני אצליח לשכנע את אמא שלי לתת לי להכניס שניים בסמסטר ב' אז אני אעשה שניים בפסיכו' (אני כבר יודעת איזה!). או שאני אקח אחד שנשמע נורא מעניין ממדעי המדינה (אני יודעת, בחיים לא חשבתי שאני אלמד את זה. אבל יש שם קורסים מעניינים!). או ש... אתה יודע מה, נחליט כשיגיע הזמן.

אבל אני בטוחה בדבר אחד: יהיה בסדר.

אן,

שלשם שינוי עדיין אופטימית ומתלהבת מהעתיד.

או, דרך אגב, העליתי אתמול נקודה מעניינת כאן- אילו היית יכול לנסוע לעבר או לעתיד, אבל לא היית יכול לשנות אף אחד מהם, לאן היית נוסע? אני אמרתי שהייתי נוסעת לעבר גם אם הייתי יכולה לשנות, כי אני רוצה להגיע לעתיד כשהוא יגיע. אני רוצה לעשות את הטעויות שלי וליהנות מהדברים כשהם מגיעים. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל חוסר הידיעה קצת מרגש אותי.