אני לא חושבת שאי פעם כתבתי לכם מכתב משותף. אני יודעת שהזכרתי אתכם המון אחד בפני השני (כמה מפתיע, בכל זאת אתם אחים), ואני יודעת שכבר כתבתי לך, מר ג׳, עלייך, MIG, או על דברים שאמרת לי, אבל מעולם לא כתבתי לשניכם ביחד. זה מרגיש לי קצת מוזר, אבל אני רוצה לדבר עם שניכם על זה, ולמרות שאני יודעת שאני לא במצב שאני לא יכולה להגיד כלום ל-MIG, אני בכל זאת חושבת שעדיף לא להגיד לך את זה אלא לכתוב לך. פשוט כי כמו שאמרתם, אני אומרת תודה יותר מדי ואני מתנצלת יותר מדי.

זה הולך להיות מבלבל אם אני אמשיך להתייחס אליכם כ״אתה״, אז אני אדבר על שניכם בגוף שלישי למרות שאני כותבת לשניכם. 

אז אני אתחיל בהתנצלות שלי, שהולכת להיות הרבה יותר מדי רגשית ובדיוק בגלל זה אני כותבת אותה כאן. אני סומכת עליכם כמו שאני לא סומכת כמעט על אף אחד ביקום, אפילו שביחס לשני האנשים האחרים שאני סומכת עליהם ככה אתכם אני מכירה זמן קצר מאוד. אני לא יודעת מה זה, אבל יש בכם משהו שגורם לי לסמוך עליכם לחלוטין. כבר הפקדתי את כל הנשמה שלי בידיים של מר ג׳ וכבר הפקדתי כמה סודות חשובים אצל MIG, שאת רובם אני שומרת בקנאות מטורפת. זה פשוט ככה. 

כש-MIG שאל אותי היום על שיעורי נהיגה, קצת התבלבלתי. לא באמת שיקרתי, כי באותו הזמן האמנתי באמת במה שאני אומרת, ולמרות שכולם אומרים לי שזה לא נכון, אני עדיין קצת מאמינה בהם. אבל בכל זאת, לא אמרתי את כל האמת, את החלק של האמת שאני עסוקה בלהדחיק אפילו מעצמי, וזה כמעט כמו לשקר עבורי. ונכון שאני כבר לא מדחיקה מעצמי דברים, ונכון שאלה הבעיות הראשונות והחשובות יותר בעיניי, אבל בכל זאת לא סיפרתי את כל האמת. 

ובגלל זה אני מצטערת. אני יודעת, אתם רגילים שבני נוער מסתירים דברים או משקרים. זה נראה לכם טבעי והגיוני ואתם אפילו קצת מצפים לזה. אתם יודעים שאנשים משקרים ואתם יודעים שלמרות שאני שונאת לשקר, גם לי יש מעידות. ואני מניחה ש-MIG לא היה רואה את זה כדבר נוראי כמו שאני רואה את זה, בדיוק בגלל כל הסיבות האלה. אבל כמו שאתם יודעים, קוד הכבוד שלי מאוד מחמיר ואני לא מתירה לעצמי לחרוג ממנו אלא אם זה חיוני או שאני לא סומכת על הבנאדם שעומד מולי. אבל עליכם אני סומכת, וזה היה לא נכון לא לספר את הכל. 

והסיבה שאני כותבת את זה לשניכם ולא רק ל-MIG היא שאני לא בטוחה מה לעשות. ואני כן רוצה לספר את הכל לשניכם ואני כן רוצה לחשוב מה הייתם אומרים לי לעשות. את MIG אני אשאל, ב״ה, ביום ראשון, כשניפגש שוב, אבל בכל זאת רציתי לדבר עם שניכם כרגע. 

אני אתחיל בעובדה שאני מבועתת בכל מצב שבו אני צריכה לקחת אחריו, למרות שאמא תמיד אומרת שאני טובה בלהנהיג. בכל מקרה, כשזה מגיע ללקיחת אחריות על עבודות, להיות ראש הקבוצה או משהו כזה, אין לי בעיה, אבל כשזה מגיע להתעסקות בחיים של אנשים, זה תמיד מפחיד אותי. זה משהו שתמיד ליווה אותי: במשמרות הזהב, כשאף פעם לא רציתי להיות זאת ששורקת; במד״א, כשנורא פחדתי מלעבור קורס ולהתנדב כשחשבתי שאני מחליטה מה לעשות במקרים; ועכשיו, כשמדובר בנהיגה. 

אני יודעת שאני יכולה להיות נהגת שקולה ושאני בנאדם אחראי וזהיר. אני יודעת שאני אהיה נהגת טובה. אני יודעת שאין לי ממה לפחד. אבל אני מבועתת. אני מפחדת שיקרה משהו. אני מפחדת להתנגש במשהו או מישהו. אני מפחדת שאני אסטה או אחליק או מה שלא יהיה. אני מפחדת שיקרה משהו למישהו שאכפת לי ממנו שיסע איתי, ושזאת תהיה אשמתי. ואני בשום פנים ואופן לא יכולה להיות אחראית לחיי אדם לבד. אני לא יכולה. זה פשוט מפחיד מדי. בטח ובטח כשמדובר בללמוד לנהוג בכבישי ישראל. 

ואני לא יודעת מה לעשות. כי מצד אחד, אוטו יהיה נהדר. להיות מסוגלת להגיע לבד למד״א או לפגישה עם חברה או לאוניברסיטה יהיה נהדר. סופסוף אני לא אהיה תלויה בהאם למישהו יש כוח לקחת אותי וכדומה. וכאמור, אני בטוחה שאני יכולה להיות נהגת טובה. 

ומצד שני, אני פשוט מבועתת. 

ואני יודעת שאתם הייתם אומרים לי שאני צריכה לנסות, לקחת את זה לאט ובזהירות ולנסות בכל זאת, כי הדרך היחידה להתגבר על הפחד היא להתמודד. אבל אחרי כל מה שראיתי, אחרי כל הסיוטים שרודפים אחריי מאז שאני קטנטונת, אחרי כל מה שראיתי בטלוויזיה וכל הדברים שעוקבים אחריי בכל פעם שבה אני חושבת על נהיגה? אני פשוט לא בטוחה שאני מסוגלת. 

אתם אלה שמבינים בפסיכולוגיה. אתם אלה שמכירים אותי. תגידו לי אתם - מה אני עושה עם עצמי?

ושוב... סליחה. 

אן.