העובדה שארגון המורים החליט לבטל את הטיולים והסיורים מחוץ לבית הספר היא לא מפתיעה. בשנים האחרונות זכורות לי מספר שביתות, שאחרי כל אחת מהן התנהל סוג של דיון, אבל למיטב זיכרוני בכל מצב המורים לא היו מרוצים. למרות השינויים האחרונים והבונוסים הנוספים, קל לי להבין למה הם לא מרוצים. ואחרי שאת הלימודים הם השביתו פעם אחרי פעם ועדיין לא זכו לתוצאות שהם מרוצים מהן, שתי האופציות הבאות הן או להשבית את הלימודים לחלוטין או לבטל את כל מה שדורש מהם לאבד ימים שלמים. הם בחרו באופציה המתונה יותר - הטיולים.

אז נכון שכתבתי הרבה על המורים ועל החינוך ועל איך שקשה לי לראות אנשים טובים עובדים קשה ולא מקבלים מספיק בתמורה (כשאפילו יחס של כבוד הם כבר לא מקבלים במדינה שלנו - כמה כתבות כבר ראיתם בשנת הלימודים הזאת על הורים ותלמידים שמרביצים למורים? וזה רק הקצה של הספקטרום - רק צריך לשבת בכיתה במהלך שיעור בשביל לראות את זה.) אבל זה לא מה שבאתי להגיד הפעם, למרות שמצאתי את עצמי מעירה בנושא בכל מקרה.

לשם שינוי, הפעם התלמידים שמו לב לעובדה שהם נפגעים. מנקודת מבט אובייקטיבית אפשר לראות שכולם נפגעים משביתות וביטול ימי לימודים (גם יום אחד הוא משמעותי עם התוכנית הדחוסה של מערכת החינוך), אבל תלמידים בדרך כלל לא מודעים לזה. הם פשוט שמחים שהם לא צריכים ללכת לבית הספר. אבל כשזה מגיע לכיף, לאירועים היחידים שמצפים להם במהלך השנה, ובמיוחד כשמדובר בטיולים השנתיים, כמובן שהם לא יכולים שלא להגיב. ומזה אני מרוצה.

לאחרונה, במיוחד עם כל גילוי נוסף בנוגע לראש הממשלה שלנו, שמתי לב שאנשים פה (ואולי גם במקומות אחרים. אני לא יודעת מספיק בשביל לדבר על זה) אדישים. קורים פה דברים שאמורים לעורר סערות, אבל הדברים שבאמת גורמים לכולם להתעורר הם הפרק האחרון של "היפה והחנון" או הגילוי שהסלב ההוא וההוא עושים משהו לא חוקי (ראה ערך פרשת גולן). באיזשהו מקום, אנשים כאן התעייפו. אני יכולה להבין אותם (ואת כל אלה שיגידו לי שאני צעירה ובגלל זה אני נאיבית או אופטימית או מה שלא יהיה), אבל אני חושבת שזה הדבר האחרון שאפשר להרשות לו לקרות בחברה דמוקרטית. כי העניין הוא שאני למדתי שבחברה דמוקרטית העם הוא השולט, והעם הוא הגורם הכי חזק, גם אם הפרלמנט והממשלה הם אלה שדואגים לפעולות השלטוניות. איפה שאמורה להתעורר מחאה, איפה שאמורות לקום קבוצות חדשות שינסו לשנות ולהשפיע, נותר ריק חשוך. איפה שדברים אמורים לקרות ולהשתנות, הכל נשאר קבוע.

אבל העניין הוא שיש מה להגיד. "ביבי לא בסדר", הם אומרים. "לפיד מאכזב ועושה בדיוק ההפך ממה שהוא אמר שהוא יעשה," הם אומרים. "איזה שטויות הם עושים שם בממשלה," הם אומרים. אבל מה? לעשות משהו? "לא, פוליטיקה זה לא בשבילי. יש אנשים אחרים." וכשאומרים להם שאפשר לשנות שלא בפוליטיקה, הם רק צוחקים ועוברים הלאה. פסיכולוגית, דרך אגב, זה הגיוני לחלוטין. המחקרים של לטנה ודארלי (Letane & Darley, 1970) בנוגע להתערבות הצופה מן הצד מראים שככל שיש יותר אנשים שיכולים לשנות, ככה הסיכוי שכל אחד יפעל קטן. אבל זה לא הופך את זה לבסדר.

והפעם, במקום להגיד שמישהו אחר יטפל בזה, במקום להגיד שמשהו יקרה, במקום לנסות לאסוף תגובה וששום דבר לא יקרה בסוף, מועצת התלמידים הארצית הצליחה לרתום לעניין אלפי תלמידים מכל הארץ. הם הודיעו שהם משביתים את הלימודים, ובסופו של דבר, הם אפילו הצליחו לגרום לביטול הגזירה של ארגון המורים. ארגון המורים חזר לשולחן המשא ומתן עם משרד החינוך, והתלמידים קיבלו בחזרה את הטיולים והסיורים שלהם.

אז נכון, כמובן שהם התלהבו מהמחשבה הזאת, כי אחרי הכל, תלמידים אוהבים לא לבוא לבית הספר. ונכון, כמובן שהרבה מהתלמידים החליטו לתמוך בשביתה בגלל שזה נותן להם תירוץ לא לבוא, ולא בגלל שאכפת להם מהדמוקרטיה וכדומה (לדוגמא, התלמידים בכיתה שלי, שכבר יצאו לטיול שנתי וכמעט לכל הסיורים שלנו). אבל בסופו של דבר, הם החליטו לעשות את זה כדי לשנות. הם החליטו להוכיח שגם הם קול במדינה הזאת, ושגם הם חשובים וגם להם יש דעה, ובסופו של דבר, הם הצליחו. ואתם יודעים מה זאת? דמוקרטיה.

מה זה אומר עלינו כאזרחים של המדינה הזאת? אולי יש תקווה לדור שלי, אבל במקום לסמוך עליהם, לא כדאי להתחיל לשנות כבר עכשיו?

ובנימה דמוקרטית זו, בהצלחה לכל מי שנבחן באזרחות היום!