אני לא יכולה לספור כמה פעמים שמעתי את התירוץ "אנחנו רק בני אדם" או "אנחנו רק אנושיים" בתגובה לפגיעה באנשים אחרים. זה לא משנה אם מדובר בפגיעה פיזית או מילולית, בפגיעה במוניטין, בפגיעה נפשית או, הדבר האחרון שגיליתי שנוסף לרשימה, פגיעה בציונים.

כשהיינו בשיעור אנגלית היום המורה שלי דיברה על הבגרות בעל-פה. הבגרות בע"פ היא בערך בעוד חודש וחצי, ואנחנו כבר מתחילים להתכונן אליה. היא אמרה שהיא תיתן לנו טיפים ללמידה (הבגרות בעל פה מורכבת היום מחלק של שיחה וחלק של תשובות על שאלות בנוגע לפרויקט שהוכן קודם לכן בכיתה) לקראת החלק השני ושהיא גם תסביר לנו על איזה נושאים כדאי לנו לא לדבר ולאיזה פינות כדאי לא להיכנס בחלק הראשון.

השאלה המתבקשת היא, כמובן, לאיזה פינות כבר אפשר להיכנס בשיחה? ההיגיון אומר שבמבחן הזה בוחנים את רמת האנגלית ואת ההתבטאות של התלמיד, ולכן הפינות היחידות שאפשר להיכנס אליהן הן נקודות שבהן התלמיד לא יודע באיזה מילים להשתמש. אבל לא, למורה שלי היו דברים אחרים להגיד בנושא הזה: היא תזהיר אותנו מאיזה נושאים כדאי להתחמק ועל איזה רעיונות כדאי לא לדבר. למה? שאלה מצוינת.

מסתבר שכמו כל המורות לאנגלית, גם היא עורכת בחינות בעל פה בבתי ספר אחרים. היא סיפרה לנו על מקרה שבו תלמידה שהיא בחנה דיברה נגד עקרונות של מדינת ישראל ונגד צה"ל, ואם לצטט, "היא יכלה לקבל שמונים, אבל נתתי לה שישים". כשהיא נשאלה למה, התשובה היתה שהדברים של התלמידה הרגיזו אותה. כשנאמר שזה לא הגיוני שזה גורם הערכה, היא אמרה, "אבל מי יכול להוכיח שזה בגלל הדברים שהיא אמרה ולא כי הגיע לה?"

התירוץ שלה היה שאחרי הכל, היא רק אנושית, וזה טבעי.

אני יכולה לקבל את הטענה הזאת כשמדובר בחוסר זמן, או בטעויות, או במקרים שבהם אנשים לא משקיעים כמו שהם אמורים בגלל אירועים אחרים שמתרחשים בחיים שלהם. אם מישהו אומר לי שהוא לא הספיק לעשות את החלק שלו בעבודה בגלל שסבא שלו נפטר, נגיד, והוא, בסופו של דבר, אנושי, זה נראה לי הגיוני לחלוטין. אם מישהו עשה טעות, פספס משהו שהוא אמור היה לעשות או בטעות שלח משהו למקום הלא נכון – זה הגיוני, זה טבעי, וזה קורה לכולנו, מעצם העובדה שאנחנו בני אדם.

אבל התירוץ "אני רק אנושי" לא מתקבל כשמדובר בפגיעה בבני אדם. כי בתור בני אדם, אחד הדברים המרכזיים שמתפתחים אצלנו הוא המוסר שלנו. על פי המודל של לורנס קולברג (1964, 1981), אפילו יש שלבים להתפתחות המוסר שלנו. אנחנו מתחילים ממוקדים בעצמנו (שלבים אגוצנטריים), ממשיכים בהתמקדות בחוקים ובסביבה, ובסופו של דבר אפילו מגיעים למוסר גבוה שמושתת על עקרונות. המוסר, על פי דעת רבים, הוא הדבר המבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים, והוא חלק משמעותי מהיותנו בני אדם. כשמדברים על פושעים, לדוגמא, אחד הדברים המרכזיים שאומרים הוא שאין להם מוסר.

נכון, קל להצביע על פושעים ולהגיד שהם לא מוסריים, כי הם ביצעו את הפשעים שלהם בכוונה, או שהיתה להם מטרה כלשהי, או כל סיבה אחרת שאפשר לשייך לחוסר מוסר. אבל כשאנשים פוגעים אחד בשני ותוקפים אחד את השני ואומרים ש"הוא עצבן אותי", או "הוא התחיל", בהרבה מקרים לא מדברים על חוסר במוסר – אלא על מעידה. מלבד זה, "הם רק בני אדם", נכון? זה קורה לכולנו.

רק שזה לא קורה לכולנו, וזה שאנחנו משתמשים ברציונל שאומר שאנחנו רק בני אדם לא הופך את זה לבסדר. פגיעה היא פגיעה היא פגיעה, ושום סוג של פגיעה היא לא מוסרית. גם אם "הוא התחיל" וגם אם "זה הגיע לו" ובטח ובטח שגם אם "אני רק אנושי ולא הצלחתי לשלוט בעצמי הפעם". כי "אני רק אנושי" הוא לא תירוץ, בדיוק בגלל שבני אדם הם יצורים מוסריים. רציונליזציה ושכנוע עצמי לא הופכים את הפעולות ליותר מוסריות, אלא הופכים את האדם לפחות מוסרי, בדיוק בגלל שזה נראה לו הגיוני לפעול בצורה הזאת.

קולברג האמין שכל בני האדם מגיעים בסופו של דבר לשלב השישי, שהוא "מכוונות כלפי עקרונות אתיים". בשלב זה בני האדם פועלים לפי עקרונות אתיים ומחליטים החלטות המתאימות לדעות ולעקרונות שלהם. על פי קולברג, דברים כאלה בכלל לא אמורים לקרות בעולם שלנו, שהרי כולנו אדם בעל המוסריות הזו יודע שזה לא נכון לפגוע באדם אחר כך.

אבל הנה, זה קורה. ולא מדובר רק במורה אחת, אלא בכל* המורים. ולא מדובר רק במורים, אלא בכל* המבוגרים. ולא מדובר רק במבוגרים, אלא בכל* בני האדם שחיים על הפלנטה הזאת. והתירוץ המרכזי הוא, "אני רק אנושי", כאילו אנחנו חיות פרא שלא מבינות עקרונות ומוסר.

מעניין לאיזה שלב מוסרי קולברג היה משייך את כל האנשים האלה. לדעתי הם אפילו לא עוברים את השלבים האגוצנטריים, שאפילו ילדים קטנים בדרך כלל מצליחים לעבור, לפחות עד ה"חינוך" שלהם.

*תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמובן. המטרה בשימוש במילה "כל" היתה להדגיש עד כמה זה נפוץ בתרבות שלנו, בין אם אנחנו מכירים בזה ובין אם לא. כי האמת היא שכל אחד עשה את זה לפחות פעם אחת.