אז מצאתי את אחד היצורים הכי חמודים ביקום:

קוראים לה אפליזיה, והיא חיה קרוב לחופי קליפורניה (ומכאן שמה, Aplysia Californica). מעבר לזה שאני ילדה בת חמש בגוף של נערה בת (כמעט) 18, מה שמיוחד בה זה שיש לה נוירונים שאפשר לראות אותם אפילו בלי מיקרוסקופ. היא כל כך מגניבה. פרופ' יובל אמר לנו שאין לה אויבים טבעיים, מלבד נוירוביולוגים.

אבל ברצינות לרגע, דברים נראים ממש טוב לאחרונה. בהשראת MIG התחלתי לאכול כמו שצריך ולהגביל את צריכת הקפה למקסימום כוס אחת ביום. היום זה היום ה-12, ובלילות האחרונים אני ישנה יותר טוב משישנתי בחודשים האחרונים. אני גם מרגישה אופטימית ועירנית יותר, ואני מניחה שהכל מושפע מזה. אני מתכוונת להתחיל לרוץ שוב בשבוע הבא, לפחות פעמיים בשבוע. אני עדיין לא בטוחה איפה אני אכניס את זה ללו"ז שלי, אבל נמצא מקום.

חזרתי לכתוב! לא שאי פעם הפסקתי, אבל חזרתי לכתוב דברים מקוריים. בזמן האחרון יצא לי לכתוב מלא פאנפיקים, וזה נהדר, ואני מקבלת פידבק חיובי מהקוראים שלי, אבל זה לא אותו הדבר כמו לכתוב משהו אישי. רוב הדברים המקוריים שכתבתי בזמן האחרון נבעו מכל הסיפור עם מר ג', ככה שאי אפשר באמת להגיד שיצרתי משהו משלי. אבל אני חוזרת לעצמי לאט לאט. אני מניחה שהעניין הוא שכל כך התרגלתי לכתוב מתוך כאב שבשנה האחרונה לא הצלחתי להבין איך לכתוב מתוך אושר.

אני אמנם עדיין קצת מפחדת מהמילה הזאת, אבל אני חושבת שאפשר להגיד שאני מאושרת.

אני נוסעת לפדקון עוד פחות מחודשיים (זה בחודש הבא! מי היה מאמין שזה כל כך קרוב), ובערך חודשיים וחצי אחרי זה אני נוסעת לשיקגו. יש עוד כמה אנשים שלא פגשתי, ואני מניחה שהגיע הזמן שאני אפגוש גם אותם. זה גם יהיה הכנס האחרון בשיקגו, כנראה אי פעם, אז יהיה בזה משהו עצוב, אבל לפחות אני אהיה שם.

גם באוניברסיטה וגם בביה"ס הכל כרגיל. כבר יש ציונים על המטלה הראשונה בקוגניטיבית (שיפורסמו רק ב-14 לחודש. פפף.) והגשתי את המטלה הראשונה של חברתית. בינתיים אני מרגישה נורא חכמה, כי יש לי כל מיני תובנות מעניינות והמנחים שלי מסכימים איתי. המנחה שלי בחברתית אפילו זכרה את השם שלי כבר אחרי השיעור השני מרוב שהשתתפתי ואמרתי דברים חכמים. אני לא חושבת שזה אי פעם קרה לי. (לא, אבל הם טובים. דקל ממש טוב. אני לא מאמינה שרציתי לוותר על השיעורים האלה.) בביה"ס הציונים מתנדנדים, תלוי באיזה מקצוע מדובר, אבל בגדול אני מניחה שאני בסדר עם רוב הציונים. המורים שלי בכל מקרה כבר ויתרו עליי - בשלב הזה כולם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה בשיעורים.

יוצא לי לראות את מר ג' המון, וזה תמיד גורם לי לחייך. בשלושת הימים האחרונים זה גם גורם לי לפרצי כתיבה מטורפים, שזה נהדר. הוא אפילו צחק קצת כשהראיתי לו משהו היום וזה גורם לי לחייך, כי אני בקושי שומעת אותו צוחק. הוא נראה במצב יותר טוב, אבל אני עדיין קצת דואגת לו. גיליתי שבצורה מוזרה כלשהי אני סומכת על MIG שישמור על עצמו יותר משאני סומכת עליו שישמור על עצמו. אבל הוא נהדר.

גם עם MIG יוצא לי לדבר לא מעט. אני קצת מתגעגעת ללראות אותו וללשמוע את הקול שלו, אבל לפחות אנחנו עדיין מסתמסים. הוא היה נורא משועשע מהעובדה שאני דבוקה עכשיו לאייפד שלי בשביל ה-Plants vs. Zombies. חוצפן P: (אבל האמת היא ששלחתי לו את זה כדי להצחיק אותו, אז זה בסדר.)

עדיין יש חברים משום מה, אני לא בטוחה למה. למרות שאני מעריכה את עצמי יותר היום, אני עדיין לא תמיד מצליחה להבין מה אנשים מוצאים בי, עם הדעות הרדיקליות ותחומי העניין המוזרים שלי. אבל הצד החיובי הוא שאני יוצרת מערכות יחסים בריאות יותר, בניגוד לכל אלה שיצרתי לפני שנתיים-שלוש.

אני גם מרגישה שפויה משום מה ונראה לי שכדאי להפסיק את הפגישות עם הפסיכולוגית שלי. אני פחות או יותר מרוצה ממי שאני. אני עדיין עובדת על זה ועדיין חוקרת והכל, אבל אני חושבת שזה הגיע לשלב שאני יכולה לעשות את זה לבד. אני לא חושבת שהיא מסכימה. מה שכן, בין היתר איבדתי את כל הביישנות שהיתה לי פעם, אז הנה נקודה אחת לזכותי. אני גם פרודוקטיבית בצורה מפחידה בזמן האחרון, וזה אפילו מוזר יותר מאשר בסוף שנה שעברה, כשזה התחיל (תודה ל-MIG). טוב לי.

MIG אמר שאני צריכה לנסות לדבר עם הילד הזה שהטריד אותי בשבוע שעבר, ובכנות, אחרי ששמעתי מה הוא אמר ליועצת (שהוא הבין שהוא עשה טעות עוד לפני שדיברתי עם מר ג' ושהוא באמת רק רצה לנסות להתחיל איתי), אני חושבת שאני באמת רוצה לנסות את זה. אני מניחה שהגיע הזמן גם לראות איך מתמודדים עם מערכת יחסים כזאת.

וואו. איך החיים שלי התהפכו מהתקופה הזאת בשנה שעברה, כשהלב שלי עוד היה מרוסק אחרי מר ג'?

*לא כתבתי כלום על הצלת ישראבלוג, אבל זה לא אומר שאני לא תומכת. האמת היא שאני פשוט מבועתת מהמחשבה שאני לא אוכל לכתוב כאן יותר. כבר ניסיתי המון פלטפורמות אחרות, אבל שום דבר לא מרגיש כמו הבית כמו ישראבלוג.