בטח תשמח לשמוע שאני כבר לא רוצה להרביץ לך. או שאחיך ירביץ לך. או שמישהו ירביץ לך, לצורך העניין. כרגיל, נרגעתי ועכשיו אני לא אהיה מוכנה לתת לאף אחד לגעת בך ולא משנה מה. זה נראה לינואר לגיטימי בעבר, אבל אני חושבת שלקחתי את זה קצת רחוק מדי. אני עדיין חושבת שאני לוקחת את זה קצת רחוק מדי. אני מניחה שאחד החלקים הכי כואבים במה שקרה אתמול זה כל האמיתות שגיליתי בעקבות האירוע האבסורדי הזה. 

אני לא כועסת. כבר לא. אני מאוכזבת. אני מאוכזבת כי בפעם השנייה בקצת יותר משנה אתה עושה לי את אותו התרגיל של לא לדבר איתי. אני מאוכזבת כי חשבתי שאפשר לסמוך על המילה שלך שתודיע לי אתמול אם התשובה חיובית או שלילית. אני מאוכזבת כי חשבתי שעברנו את שנה שהברה ואני מגלה עכשיו שאתה עדיין תקוע שם. אני יודעת שיכול להיות שזה לא הוגן להאשים אותך בזה, כי יש עוד גורמים כמו בית הספר והבגרות שהיתה אתמול, אבל נמאס לי להיות הטובה יותר ולחפש כל הזמן סיבות למה אתה עושה דברים. אני מכירה אותך ואת דרך המחשבה שלך ואני עדיין מבינה ותמיד אבין, אבל אני חושבת שפשוט נמאס לי להצדיק אותך. כי חשבתי שאתה לומד מטעויות. 

אמא אומרת שיכול להיות ששנה שעברה היתה ממש טראומתית עבורך ואתה לא מצליח לשכוח אותה בגלל זה. נחש מה? היא היתה הרבה יותר טראומתית עבורי. החצי הראשון שלה היו החודשים הכי טובים בחיים שלי, ומאותו הרגע של השיחה הראשונה שלנו הכל הלך והתדרדר. לא הייתי מאוהבת בך, אבל אהבתי אותך, מאוד, וההתרחקויות הלא מוסברות, השיחות מאחורי הגב שלי, ההתנהגות המשתנה שלך, הדעות המשתנות שלך, השיחות של ״כמה אני מתנהגת לא בסדר״, כל אלה... ריסקו את הלב שלי ליותר רסיסים משאפשר לספור. היו לנו כל כך הרבה רגעים טובים ותקופות טובות וכבר כמה חודשים שאני מרוצה כי זה מרגיש שהכל בסדר בינינו (והוא באמת בסדר), אבל אין לך מושג כמה כל הדברים האלה פגעו בי. אין לך מושג אילו כוויות עדיין יש לי. אין לך מושג כמה אני זהירה עם אחיך שמא ההיסטוריה תחזור על עצמה, למרות שהוא לא אתה ואני יודעת שאיתו זה לא יקרה לי. הכל מתוך פחד שמא משהו יקרה. אפילו איתך הייתי זהירה הרבה יותר מהרגיל עד שהרגשתי שהכל חזר להיות בסדר, ואם אתה שם לב להתנהגות שלי, אתה יודע שאני עדיין משגיחה על עצמי ומוודאת שאני לא מדברת בלי לחשוב. עד כדי כך אני רוצה להתנתק לחלוטין מכל מה שקרה אז. 

ואז אתה מתנהג כמו בשבוע האחרון ואני לא מצליחה להבין למה אתה מתנהג כמו ילד בן חמש. 

אתה לא יודע את זה, אבל כל הסופ״ש האשמתי את עצמי. אמרתי לעצמי שלא הייתי צריכה להקשיב לאמא ולשלוח לך את ההודעה. אמרתי שאתה תראה את זה כהפרת גבול כי זאת באמת הפרת גבול ואלוהים אדירים מה עשיתי עכשיו. אמרתי שהלוואי שלא הייתי עושה את זה. רק אחרי שראיתי שוב פרק מאוד ספציפי של סטארגייט שאני יודעת שאתה היית אוהב מאוד הצלחתי להירגע. כשראיתי אותך אתמול וביום ראשון היינו קלילים וידידותיים כרגיל והנחתי שבאמת לא עשיתי שום נזק, כי אני בכל זאת רוצה לעזוב את המקום הזה כשהכל בסדר בינינו. ואז אתמול אפילו אמרת את מה שאמרת למורה השני ואני התחלתי לצחוק ממש בשקט והרמת את הראש וחייכת אליי ואני חושבת לעצמי שיש סיכוי שלא היית אומר את זה אילו היה יושב שם תלמיד אחר, כי אתה עדיין סומך עליי ועדיין מרשה לעצמך להראות שלא תמיד הכל בסדר. וזה היה נהדר. 

ובדיוק בגלל זה זה פגע כל כך. כי אני הייתי הכי בסדר שיכולתי להיות. אני ישבתי בשקט וחיכיתי, ראיתי שאתה עסוק עם תלמידים אז עזבתי אותך, ראיתי שאתה עובר על הבגרות ושוב חיכיתי שיהיה לך זמן אליי כדי שתוכל לעזור לי במה שאמרת שתעשה ביום ראשון כששאלתי אותך, ולמרות שכנראה הייתי צריכה לדבר לא הפרעתי לך לאורך כל היום כי ידעתי שתתזז בכל ביה״ס בגלל הבגרויות המטופשות, ועד שסופסוף היתה לך דקה ובאתי לשאול אותך מה לגבי זה אמרת שתבדוק אם אתה בכלל יכול לעזור לי ותחזור אליי עוד באותו היום. וזה לא אחראי, כי יום לפני זה אמרת לי שאין בעיה, נשב על זה ותחליט אז, ושלחתי לך את הפרטים כבר ביום חמישי, והיה לך המון זמן לבדוק אם אתה יכול לעזור, ובסופו של דבר גם לא חזרת אליי. אפילו לא עם לא. 

ובגלל זה זה כואב. 

ואני מניחה שיכול להיות שזה נראה לך מוזר ואולי קצת הפחיד אותך שישבתי שם חצי יום, אבל בחייך, לא עברנו את זה כבר? לא מיצינו את שנה שעברה? לא הבנו כבר שאני לא מנסה לעשות כלום? לא הבנו שזה הכי כואב לי כשלא מדברים איתי? אתה לא רואה עליי שלי טוב עם המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו? אתה קורא אותי יותר טוב מכל אחד אחר בעולם - אתה באמת לא רואה את זה?

וזה פשוט חבל לי שאני צריכה למצוא את עצמי במקום הזה עכשיו שוב. 

אן,

שמרגישה עייפה ומיואשת אחרי אתמול ואחרי הסיווג הבטחוני.