כבר שבועיים וחצי שהם שם.

הם מלווים אותה, בכל רגע מרגעי חייה. כבר שבועיים וחצי שהם עוקבים אחריה, נדבקים אליה, לא מרפים אפילו לשנייה אחת בודדה. כבר שבעה עשר ימים שהם הולכים איתה לכל מקום אליו היא הולכת, לוחשים לה מילים, נוגעים בגופה וצובטים את לבה. כבר ארבע מאות שעות שהם מקיפים אותה, מציפים אותה, מכבידים עליה ומכאיבים לה. כבר עשרים וארבע אלף דקות שהם מזכירים לה את היום ההוא.

היא כבר לא מנסה לנשום. היא כבר לא מנסה לחשוב. שוב ושוב היא מריצה בראשה תסריטים, אחד אחרי השני, מה עשוי היה לקרות ומה עדיף שהיה קורה. היא בודקת מה כדאי לה להגיד, מה כדאי לה לעשות, מה יגרום ליום הזה להיגמר בצורה בה היא רוצה שהוא יגמר. היא חוקרת יקום אחרי יקום, אפשרות אחרי אפשרות, תשובה אחרי תשובה. היא שונאת אותם, שונאת את הכאב הבלתי נגמר, שונאת את הדמעות שתמיד מציפות את עינייה. ובכל זאת, יום אחרי יום, דקה אחרי דקה, היא נכנעת להם ומנסה כל אפשרות שעולה על דעתה.

היא יודעת ששבעה עשר ימים הם חסרי משמעות. אחרי שש מאות שלושים ואחד ימים, שבעה עשר ימים הם כלום, אפילו לא רגע, אפילו לא שנייה. אלה רק ארבע מאות שעות, שעוברות בזו אחר זו, חולפות כאילו מעולם לא היו קיימות. חיים שלמים חולפים עם נשימה אחת. שש מאות שלושים ואחד ימים עוברים במצמוץ אחד מהיר. שבעה עשר ימים נעלמים עוד לפני שתא עצב אחד מספיק לירות. אפילו מתוך שבעה עשר הימים האלו, היא יודעת שנשארו לה עוד פחות מחמישה. אם שבעה עשר ימים נעלמים בפחות מירי אחד, חמישה יעברו מהר כל כך שהיא אפילו לא תספיק להרגיש אותם.

ובכל זאת, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה, היא מחשבת. כאילו היתה מסוגלת לראות את העתיד, היא בודקת באיזו דרך עדיף שתבחר, אילו מילים עדיף שתגיד ואיך עדיף שתגיב לכל דבר מהעתיד לקרות. היא יודעת שגם המחשבות האלו חסרות משמעות, בדיוק כמו שבעה עשר הימים שנשארו, כי היא מעולם לא היתה מסוגלת להיצמד לתוכנית, אבל היא מפחדת, והפחד מחזיר אותה לאותם ההרגלים הישנים, לאותן המחשבות שהיא האמינה שכבר למדה להתחמק מהן. שבעה עשר ימים, ארבע מאות שעות, או עשרים וארבע אלף דקות, שהיא חוזרת לאותן המחשבות, לאותן התוכניות, לאותם החישובים הבלתי פוסקים של הסתברויות התגובות והימים שנותרו לה.

ולפני שהיא מבינה מה קרה, הם חולפים, והיא נשארת לבדה עם המציאות.