וואו, אני לא לגמרי בטוחה איפה להתחיל, אחרי השבוע האחרון וכל מה שקרה בו.

אתה זוכר איך נפרדנו ביום ראשון? בחיוך. באזהרה שלא תצליח לעשות לעצמך משהו כי אני לא יודעת מה אני אעשה לך אם תצליח לעשות לעצמך משהו בטעות (ואתה חייכת ואפילו צחקת ואמרת שתשתדל). עם קצת דמעות על זה שאני כבר מתגעגעת אלייך וקצת לא יודעת מה לעשות עם עצמי. זוכר? זה היה מושלם, בפעם השנייה.

ביום שני כל העולם שלי קצת התהפך.

אתה יודע איך שיחקו לנו בציוני ההגשה? ביום שני יצא לי לראות את המורה שלנו לפיזיקה ודיברתי איתו קצת. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לך לדבר איתו יותר מדי, כי רוב הזמן הוא או במעבדה או מעשן, אבל האמת היא שהוא בנאדם מעניין, ובאופן ממש לא מפתיע, גם ממש חכם. היו לנו כמה שיחות מעניינות לאורך שלוש השנים האלה. בכל אופן, הוא אישש את מה שכבר ידעתי - שהוא לא היה מעורב בקביעת הציונים שלנו בכלל. וזה תסכל אותי, כי זה הרס לי את המגנים. ומה שעוד יותר תסכל אותי זה שאחת הבחינות לא הלכה טוב כמו שחשבתי שהיא הלכה.

ועם כל הדכדוך והתחושה הזאת של הכעס כלפי עצמי... יכול להיות שכל הסיפור של לאבד אותך קצת עלה שוב כשדיברתי עם MIG (שהיה מדהים כתמיד ודיבר איתי במשך משהו כמו חצי שעה ובדרך לא ברורה גם הצליח לעודד אותי). כי אתה יודע, שכבתי במיטה ועצמתי עיניים ופתאום חשבתי לעצמי שהלוואי שהיית שם איתי כדי להרגיע אותי כמו שאתה תמיד עושה. אתה יודע, לגרום לי לחייך ולצחוק ולחשוב, כמו שרק אתה יודע, כמו שתמיד קורה איתי כשאנחנו מדברים. אבל אתה יודע, זה לא יכול היה לקרות. וזה היה קצת מדכא. ואז מצאתי את עצמי בוכה ל-MIG בטלפון על זה שאני אתגעגע אלייך והכל והוא אמר שהבעיה היא בזה שאני מגדירה את זה כמערכת יחסים ו... וש"זה עוד מורה שגם ככה ישכח אותך בעוד כמה שנים"... וזה ריסק אותי. זה ריסק אותי כמו ששום דבר כמעט מעולם עוד לא ריסק אותי.

אבל ביום שלישי בבוקר, או בצהריים או מתי שלא יהיה, אתה יודע מה חשבתי לעצמי? חשבתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה שבה אני לא מסכימה עם זה. כי אתה יודע מה? במשך שנה וחצי בערך טענתי שאם אני אחזור לביה"ס הזה עוד כמה שנים אתה כבר לא תזכור מי אני, וכל העולם מתווכח איתי על זה. אבל אחרי שתי הפרידות שלנו, אחרי כל מה שעברנו וכל הדברים שהסכמנו עליהם והחיבוקים וההקדשה והחיוכים וההצדקות והצחוקים, אני יודעת שאתה לא תשכח אותי בכזאת קלות. וזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני בטוחה בזה.

ואתה יודע מה עוד הבנתי? שיכול להיות שאולי טוב שהוא לא שם לתמוך בי בקטע הזה שלנו. כי זה כמו עם אנדר והמבוגרים - זה גורם לי להתמודד עם זה לבד בלי לבכות לו ובלי לרוץ אליו לבקש עזרה ובלי לנסות לבקש ממנו עצות כדי להתמודד עם ההרגשה המוזרה הזאת. ואתה יודע מה? אמנם בכיתי לו בטלפון ביום שני, ואמנם את כל יום ההולדת שלי ביליתי חצי-מסוממת-מרוב-תשישות (בחיים לא שמעת אותי מדברת ככה, נכון? אני מרגישה מגוחכת), אבל בסופו של דבר יוצא מזה טוב. כי אני מרגישה יותר טוב. לא בכיתי מאז יום שני, ובגדול אני אמנם מרגישה איזה ריקנות מוזרה כזאת ליד הלב שלי לפעמים, כאב פיזי כזה כמו שרק בנאדם שאני ממש אוהבת יכול לגרום לי, אבל אני באמת מחייכת וצוחקת וכבר לא בוכה כשאני קוראת את ההרגשה שלך, ואולי טיפה נעצבת כשאני כותבת את המכתב הזה, אבל באמת הכל בסדר. ואתה יודע, כשעבדתי קצת היום וכשהלכתי לבקר את MIG בביה"ס שלו היום (היה נהדר! כל כך התגעגעתי אליו), היו לי כמה מחשבות מעניינות על איך שאני באמת חיה את החיים הבוגרים כמו שאמרתי לך, ואפילו שהלכתי לאיבוד וכמעט הייתי בהיסטריה כי אני שונאת לאחר, אני חושבת שבפנים נשארתי רגועה ואחראית בין היתר בזכות כל הדברים שלימדת אותי.

ואני לא יודעת, אני חושבת שכשהתחלתי את המכתב הזה רציתי להגיד הרבה יותר מזה, כי היו לי המון מחשבות היום, אבל אני חושבת שאולי קצת מאוחר מדי בשבילי והבית הזה קצת מבלבל אותי. אתה חושב שנוכל לדבר מחר? אני אכתוב לך בכל מקרה.

אה, כן, כשחשבתי את כל הדברים האלה פתאום הבנתי כמה באמת השתנה משנה שעברה. כי לפני 364 ימים היתה הבגרות באזרחות ונתת לי הרגשה ממש טובה שעוד נמשיך לדבר בשנה הבאה, אבל עדיין הייתי עצובה ובכיתי ומאוד התגעגעתי. ותראה, עכשיו אני מחייכת, במיוחד כשאני חושבת על דברים שמזכירים לי אותך.

שבוא נהיה כנים... אלה רוב הדברים.

אן.