חשבתי שברגע שיהיה לי קצת זמן לבלוג אני אכתוב על המצב הבטחוני. על זה שקצת נמאס לי מהטילים ושבכנות, כבר לא כל כך אכפת לי מהם (עשיתי בחינת גמר אתמול למרות שבאמצע נשמעה אזעקה), ושאני רק דואגת לכמה אנשים שאני אוהבת, ומעבר לזה כל הסיפור הזה לא כל כך מעניין אותי, רק אולי טיפה מפחיד את החלק התת-מודע שבי, אם לשפוט על פי החלומות שלי מאז שהוא התחיל, אבל עושה רושם שטעיתי.
אז כן, בימים האחרונים שמענו פה יותר אזעקות ויותר בומים מאשר אי פעם. ככה זה אזור ת"א, עד עמוד ענן בכלל לא הרגשנו שקורה משהו. והנה מאז עמוד ענן החמאס השתכלל כל כך עד שהוא כבר מגיע קרוב לחיפה. עכשיו זה כבר לא אני ואולי כמה אנשים אחרים, זה בערך כל מי שאני מכירה כאן. חלקם בכלל בצבא ועוד לא לגמרי קלטתי את זה בכלל. אפילו החבר הכי טוב שלי, שעד היום תמיד ידעתי שהוא מחוץ לטווח סכנה, נמצא בטווח היד של החמאס. הדבר היחיד שאני אסירת תודה עליו זה שהוא לא התגייס עדיין וש-MIG מעדכן אותי על כל מה שקורה איתו ועם המשפחה. עם מעט האחרים (מלבד MIG) אני בקשר מתמיד בכל מקרה.
וכן, יכול להיות שאחותי היתה בלחץ מכל מה שקורה, למרות שעושה רושם שפחות מאשר בעמוד ענן. ויכול להיות שכבר לא אכפת לי מספיק בשביל לטרוח לרוץ לממ"ד, כי בינינו, מה הסיכוי שזה בכלל יפגע בנו? (למרות שטכנית, יש לנו בערך דקה וחצי, אז גם אם אני לא רצה אני מגיעה תוך כמה שניות.) ויכול להיות שהפעם אין לי כוח לעצור את החיים שלי בגלל השטות הזאת, ואני נבחנת ולומדת ויוצאת כרגיל. ויכול להיות שאני כבר מתרגלת לכל העניין הזה, ושכשאני יודעת שהאנשים המעטים שאני דואגת להם יודיעו לי אם יקרה להם משהו אני כבר לא כל כך בלחץ מכל הסיפור. אין ספק שלמציאות הזאת מתרגלים מאוד מהר, במיוחד כשחיים בישראל מאז ומתמיד.
אבל בכל זאת, זה היה קטע מוזר הלילה, כי חלמתי שמר ג' נמצא שם להוציא אותי מאיזו צרה שהצלחתי להכניס את עצמי אליה. מה שהעיר אותי היה האזעקה (ושלושת הבומים שנשמעו אחריה - אני לא חושבת שיש מישהו שגר באזור ת"א שלא שמע אותם או את הבומים מאוחר יותר באותו הבוקר), וסוג של קלטתי שאני רוצה שהוא יהיה שם להגן עליי כמו שהרגשתי שהוא מגן עליי בעמוד ענן. אני מניחה מזה שבכל זאת כל המצב הזה מטריד אותי, מעבר ל"צריך להפציץ את עזה כי כבר אין לי כוח לזה". אני מניחה שאני בכל זאת מרגישה קצת פחד מכל הסיפור הזה, במיוחד לאור העובדה שבפעם הבאה שזה יקרה אני כבר אהיה בצבא (אמנם לא לוחמת, אבל עדיין). אני מניחה שלמרות שמתרגלים להכל ולמרות שכבר אפשר לצחוק על האיורים של חמאס ולהתלהב מהתמונות של היירוטים (זה פשוט יפה!) זה בכל זאת נשאר קצת מפחיד.
אני מניחה שאם זה לא היה המצב היה קשה. זה מה שעדיין מסמן אותנו כאנושיים.
והנה, למרות שהבחינה בחברתית היתה קלה ומתחילים סמסטר קיץ בשבוע הבא ובינתיים קרו לי המון דברים, בכל זאת יצא שכתבתי פוסט על המצב הבטחוני. האמת היא שלא חשבתי שאני מסוגלת. אני מניחה שזה הרעיון של להתעמת עם העובדה שאני בכל זאת קצת מפחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm