תודה.

תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה.

תודה שענית לטלפון. תודה שלא כעסת עליי. תודה שניסית להרגיע אותי (והצלחת). תודה שאתה שומר על עצמך ושאתה בטוח ושהמשפחה שלך בטוחה. תודה שאתה מדהים ושאכפת לך. תודה שלא היה לך אכפת שהתקשרתי. תודה.

אני לא יכולה להגיד לך כמה הייתי בלחץ. אני כבר לא יכולה לספור כמה אזעקות היו כאן. כשכל הסיפור הזה רק התחיל, לפני כמעט שבועיים, למדתי לבחינה שלי בחברתית (94 סופי!). הייתי בכזה לחץ שכל הזמן התקשרתי ל-MIG וסימסתי לו כדי לוודא שהכל בסדר. בסופו של דבר סגרנו שאם יקרה לכם או למשפחות שלכם משהו הוא יודע לי.

מסתבר ש-that only works for so long. כששמעתי על החייל שהיה תלמיד שלנו ונהרג, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה איך אתה מגיב לזה. חשבתי לעצמי שאולי הכרת אותו ושזאת בטח הפעם הראשונה שמישהו שהיה תלמיד בביה"ס שבו אתה עובד נהרג, ושאני יודעת שאתה לא תיכנס לדיכאון, או להיסטריה, או כל מיני כאלה, ושיש לך רשת תמיכה, אבל בכל זאת דאגתי, במיוחד עם כל המצב. וביומיים ומשהו האחרונים כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה... טוב, אתה.

אבל אתה בסדר. תודה לאל. עכשיו אפשר לחזור לשגרה.

ואתה יודע מה חשבתי לעצמי? נכון שהסמוראי כבר לא צריך את החרב בשלב השלישי, אבל זה לא אומר שהוא לא רוצה להבריק אותה ולהשחיז אותה לפעמים, רק כדי לוודא שהיא תקינה.

אן.