1.

כואב לי על ההרוגים. בשני הצדדים, כמובן, אבל במיוחד בצד שלנו. אחד החיילים ההרוגים היה תלמיד בביה"ס שלי, וכששמעתי את זה פתאום הבנתי שבצבא משרתים גם אנשים שאני מכירה אישית היום. זה היה איזשהו הלם, כי זה משהו שמעולם לא קרה לי עד היום. ופתאום אני מכירה אנשים שמשרתים ואני מכירה אנשים שהקרובים שלהם משרתים וזה נעשה קצת מפחיד.

אבל באמת, כואב לי על ההרוגים. כואב לי על האנשים האלה, שלא עשו שום דבר רע, ובכל זאת נהרגו בגלל שחמאס לא מסוגל לוותר על השאיפה המטופשת הזאת למחוק את ישראל. רציונלית, אני מצליחה להבין למה הם ממשיכים למרות שהם הורגים את האנשים שלהם, אבל רגשית, זה פשוט בלתי אפשרי. איך יכול להיות שהמקלטים שלהם מגינים על פצצות והאזרחים שלהם מגינים על הצבא? משהו שם נראה מעוות לחלוטין.

אז כן, רציונלית אני יודעת שזאת תופעה של חשיבה קבוצתית, כמו שג'ניס אמר. אני יודעת שהם ניתקו את עצמם מכל נקודת מבט חיצונית, שהם הפסיקו לחשוב בצורה רציונלית, שהם מעריכים אותנו כחלשים ואת עצמם כצודקים, אני יודעת. חשיבה קבוצתית קלאסית. אבל אני מניחה שכמישהי שחינכו אותה תמיד ללכת ראשונה, פשוט כי ככה בנוי הצבא שלנו וככה בנויה החברה שלנו, אני פשוט לא מצליחה לתפוס איך לא אכפת להם מכל האנשים שנהרגים בגללם - ואיך האנשים שעדיין חיים עדיין יכולים ללכת אחריהם.

2.

אני אוהבת את אלה שאומרים שהם הומאניטריים, זה לא הזיז להם כשמאות ואלפים נרצחו בסוריה, איראן, עיראק, לוב, מצרים, טורקיה, פקיסטן ואפגניסטן, אבל הם מוחים על זה שאנשים בעזה נהרגים כי ישראל מנהלת מלחמה צודקת. כמו שאמר הילל נואר מהאו"ם- זה לא הופך אתכם להומאניטריים, זה הופך אתכם לאנטי-ישראלים.

חשוב לציין שאני כוללת בקבוצה הזאת את כל האנשים, כולל הישראלים, שקוראים לחיילי צה"ל פושעי מלחמה. החיילים שלנו הם לא פושעי מלחמה. פושעי המלחמה היחידים שיש כאן הם, אם כבר, חמאס. וקל מאוד להוכיח את זה, אם רק חושבים.

-"המתקפות שלנו גורמות להרג של אזרחים פלסטינים" - נכון. אף אחד לא מנסה להכחיש את זה. אני לא יודעת כמה באמת נהרגו, כי אני לא יודעת כמה אפשר לסמוך על הדיווחים של חמאס, אבל זה נכון. אבל משהו חשוב לא פחות הוא שחמאס דורש מהאזרחים שלו לעמוד על הגגות של הבניינים שצה"ל מפציץ ומורה להם להתעלם מעלוני האזהרה של צה"ל. דבר חשוב נוסף הוא העובדה שכשהטייסים של צה"ל מגלים ילדים באזור שאמור להיפגע, הם מבטלים את ההפצצה או מחכים עד שהם יעזבו. מעניין שבכל זאת מה שמוזכר בכל מקום הוא העובדה שפלסטינים נהרגים.

-"אנחנו מתקיפים אזורים אזרחיים" - נכון. אבל כאמור, אם אצלנו המקלטים נועדו להגן על אנשים והצבא נועד להגן על האזרחים, אצלם המקלטים נועדו להגן על פצצות והאזרחים נועדו להגן על הצבא. 

-"לפי חוקי המלחמה של האו"ם אנחנו אמורים להגיב באותה העוצמה שחמאס יורה בה" - כן, ואז ניכנס למחזור תקיפות שלא נגמר. מה גם שהם הוגדרו כארגון טרור ע"י האו"ם - וארגונים כאלה צריך להשמיד (ולפי פעולות ארה"ב ברדיפה אחרי בן לאדן, גם אם זה כולל הרג של אלפים).

-"אנחנו צריכים לאפשר להם להגן על המרחב האווירי, הימי והיבשתי שלהם" - אחלה רעיון. מי רוצה להתערב על כמה זמן זה ישרוד? כי ברגע שהם יוכלו לייבא מה שהם רוצים בלי בעיה, אנחנו ניכנס לשלב של מלחמה גרועה לא פחות מהשתיים שהתרחשו באירופה במאה הקודמת. ההבדל היחיד יהיה השטח ומספר המדינות המעורבות. מעבר לזה שכאמור, חמאס הוא ארגון טרור ואנחנו חייבים להגן על עצמנו.

עוד טענות?

3. 

אני גם לא תומכת בצד השני. אלה שטוענים שאנחנו צריכים לחזור לשלוט ברצועה מטורפים לחלוטין וברור שהם לא יודעים מה הם עושים. מעבר לעובדה שמדובר בכמעט שני מיליון אנשים שנצטרך לדאוג להם יותר משאנחנו כבר דואגים להם (כלומר, מעבירים להם מזון, ציוד רפואי וחשמל, בין היתר), מדובר גם באזור מסוכן לחיילים שלנו ובבלגן מדיני שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

כשאבא שלי שירת בצבא יצא לו לשרת גם בעזה, בין היתר. הוא סיפר לי שהם היו נכנסים עם הטנקים לרצועה, מסיירים בערים בימים ובלילות, עוברים בכל המקומות שאליהם הם יכלו להגיע ומוודאים ששום דבר מסוכן (בעיקר לישראל) לא מתרחש שם. הוא סיפר גם שבכל שנייה שהם היו שם התושבים איימו על חייהם - בעיקר באמצעות זריקה של דברים על הטנקים בתקווה שהם יצליחו לחדור את ההגנה. כל סיור שהם יצאו ממנו בלי נפגעים היה סיור מוצלח.

הוא לא היחיד שמספר הזה.

משמעות החזרה לשליטה ברצועה היא שאנחנו מסכנים את החיילים שלנו. למה אנחנו מסכנים את החיילים שלנו? סתם. כי העובדה שנשלוט ברצועה לא תמנע את הפעולה של חמאס. העובדה שנשלוט ברצועה לא תעזור לנו בשום צורה. האנשים שם לא יפסיקו לשנוא אותנו (זאת אומרת, אלה ששונאים אותנו) והם לא יפסיקו להילחם, לא משנה כמה קצר אנחנו נחזיק אותם. הדרך היחידה להבטיח את הפסקת הלחימה היא הפתרון הלא-אנושי של להפציץ את הרצועה עד שכולם ימותו. וכאמור, זה רעיון לא אנושי.

מבחינה מדינית, חזרה לשליטה ברצועה משמעה הכנסה של שני מיליון אנשים למדינה שלנו. סיפוח הרצועה לישראל משמעו הרס ה"דמוקרטיה" שיש שם והכנסתם לדמוקרטיה שאנחנו מנהלים כאן. זאת אולי תישאר מדינה יהודית במשך איזו תקופה, אבל לאט לאט היא תהפוך למדינה דו-לאומית... ולמדינת לאום: הפלסטינאי. אלא אם הכוונה היא פשוט לשלוט שם ולא להכניס אותם... אבל אז זה לא פחות בלתי-אנושי מאשר פשוט להרוג את כולם.

4. 

הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות. אני מבינה כמה קשה לקבל את זה, כשלאורך הפסקת האש הם המשיכו לירות עלינו, אבל הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות, מסיבה אחת בלבד: הלגיטימציה הבינלאומית.

כשאנחנו מסכימים להפסקת אש וחמאס לא, כשאנחנו מפסיקים את ההתקפות במהלך הפסקה הומניטארית וחמאס לא, הם נותנים לנו לגיטימציה להמשיך להתקיף אותם בעיני העולם. מניסיוננו במלחמות קודמות, לא יקח עוד הרבה זמן לפני שהעולם יחליט שאנחנו חייבים להפסיק את הלחימה (ראה הגעתו של קרי לאזור היום) וזמן קצר אחרי כן אנחנו נהיה חייבים להפסיק את הלחימה ולהסתכן בחרם שוב. ברגע הזה אנחנו נחזור שוב למעגל הבלתי נגמר המוכר: מבצע, הפסקת אש, חמאס חוזר לירות, מבצע, הפסקת אש וכו'. כשחמאס מסרב להפסקת האש, הוא נותן לנו לגיטימציה להמשיך לתקוף.

ואיך יכולנו לדעת שחמאס לא יסכים להפסקת האש? זה פשוט. מהתגובות של חמאס לאורך השבועיים האחרונים זה די ברור שהם ניסו למשוך אותנו אל תוך הרצועה. גם היה די ברור שהם לא יפסיקו עד שהם יפלו או עד שאנחנו ניפול, תלוי מה יקרה קודם. אז כן, הפסקת האש היתה הדבר הנכון לעשות.

5. 

גם הפעולה הקרקעית בעזה היא הדבר הנכון לעשות, למרות שעם זה קצת יותר קשה לי. הסיכון שהחיילים שלנו לוקחים בפעולה הקרקעים מפחיד אותי. זה נורא להתעורר בבוקר ולגלות כמה אנשים עוד נהרגו, לתהות חלק מהזמן האם מישהו שאני מכירה יהיה שם... זה מפחיד. הידיעה שאלה האנשים שלנו שם והם בכזה סיכון... זה מפחיד.

אבל זה עדיין הדבר הנכון לעשות. כי בלי לרסק את המנהרות שלהם ואת מקומות המסתור שלהם אנחנו נחזור לזה שוב ושוב ושוב, בלי הפסקה. ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להפסיק בזה. אנחנו צריכים לכסות כמה שיותר שטח ולרסק כמה שיותר מקומות. אנחנו צריכים לוודא שלא תהיה להם דרך לבנות מחדש את המבנים האלה, לוודא שלא יהיו להם עוד מקומות להסתיר בהם את הנשקים שלהם ודרכים להסתנן לישראל. אנחנו צריכים להבטיח את זה שהם לא יחזרו.

ואם דרך האוויר זה לא עובד, אז אין ברירה אלא לעשות את זה דרך הקרקע. סריקה ארוכה ומושלמת של הרצועה, לכידה של כל המעורבים בסיפור הזה - זה הדבר היחיד שיבטיח את זה שאפשר יהיה לעשות משהו כדי להחליש את העוינות. סביר מאוד להניח שזה לא יקרה במבצע הנוכחי, אבל זה הדבר הכי טוב שנוכל לעשות. הבעיה היחידה היא החיילים שיהרגו, וזאת בעיה גדולה מאוד. כי אני לא חושבת שאני, אישית, מוכנה להקריב כל כך הרבה בני אדם בשביל זה. יש שיטות הרבה יותר פשוטות.

והערה אחת לסיום: כאן זה לא ארה"ב. כאן זה לא אירופה. אם בארה"ב ובאירופה היו זורקים את המגויסים הטריים ישר לקרב, כאן המפקדים הולכים ראשונים. זה הדבר הנכון לעשות. זה מוסר, זה אומץ, וזה כבוד. טענות?