Hardly.

אני לא יודעת למה, אבל זאת הפעם הראשונה שבה אני עצובה לחזור הביתה. תמיד כיף יותר להגיע לנתב"ג מישראל מאשר מחו"ל, כי מצפים דברים מדהימים, אבל זאת הפעם הראשונה שבה אני לא מתרגשת גם מהחזרה הביתה. אני לא בטוחה למה או מה בדיוק קרה, אבל יש לי תחושה שזה קשור לעובדה שבשלושת הימים של הכנס הרגשתי בבית יותר משאי פעם הרגשתי כל החיים שלי.

אז נכון, יש הרבה דברים מדהימים בבית (לדוגמא מים לא מגעילים), ונכון, עדיין יש הרבה דברים להתרגש לגביהם, אבל עכשיו, במיוחד עם המלחמה שמתחילה שוב... מה לא הייתי נותנת בשביל להיות בקנדה, או אפילו עוד קצת בארה"ב.

הטיסות הביתה היו זוועתיות, אבל לזה כבר אחזור בשלב מאוחר יותר.