סתם מתוך סקרנות, אתה זוכר מה קרה היום בשנה שעברה?

כן, התחלתי את כיתה י"ב ובאתי למצוא אותך.

חשבתי היום על כמה מטורף היה המסלול הזה שעברנו בשנה האחרונה. מאובססיה לסתם חיפוש אוטומטי ל... טוב, לא כלום, אולי טיפה חיפוש והיזכרות, אבל כבר כלום ביחס לכל מה שקרה לפני כן. אתה יודע, מאיך שחיפשתי אותך ובאתי לדבר איתך כל הזמן (וכן, אני יודעת שזה היה מוגזם ושהתגובות שלך היו קרות במכוון, קל לי לראות את זה היום), לזה שהיינו מדברים ככה מדי פעם, אבל גם היו מקרים של "היי, מה נשמע?" וזהו, לזה שפתאום אתה מרגיש נוח לפנות אליי, או מדי פעם לדבר איתי, או לתת לי ללוות אותך לאוטו... 

אתה יודע, כשנסעתי לכנס השנה... טוב, הנה רגע של כנות, למרות שאני חושבת שכבר כתבתי את זה כאן פעם, חלק מהצורה שמערכת היחסים הזאת התפתחה בה קשורה למייקל. מייקל, דניאל... שיקגו. אני מניחה שבזה שאני כותבת את זה אני די מכינה את עצמי לקטע שבו אני מספרת לך את זה במציאות, כי אני לא מתכוונת לוותר לך על זה (אתה היחיד שתבין למה החוויה השנה היתה כזאת משמעותית!), אבל הקטע הוא שמאוד הושפעתי מהדמיון ההזוי הזה בינך לבין שניהם. זה מצחיק, אבל תמיד חשבתי שאם אתה ומייקל הייתם מכירים, הייתם יכולים להיות חברים טובים. בכל אופן, באופן טבעי מערכת היחסים שלנו הושפעה גם מזה. זאת לא היתה השפעה רצינית כמו ההשפעה של הדמיון בינינו או של מי שאתה, אבל זה השפיע.

מה שככל הנראה הכי השפיע היה שפגשתי את מייקל באותו הקיץ. בין י' לי"א, כמה שבועות לפני שהתחלנו לדבר. פגשתי את מייקל, דיברתי איתו קצת (הוא יודע להיות כזה מתוק), אפילו קיבלתי חיבוק. אמא יכולה להגיד מה קרה בחלק האחרון - אין לי שום זיכרון (none whatsoever) מהרגע הזה בחיים שלי. אני מניחה שהוא היה כל כך משמעותי וכל כך התרגשתי שהמוח שלי סוג של... shut down. אבל כן, זה קרה, וזה השפיע בכל מיני צורות על החיים שלי, אבל בין היתר, זה השפיע גם על ההתפתחות של מערכת היחסים שלנו.

ואתה יודע, כשנסעתי לכנס השנה... חשבתי לעצמי שזאת תהיה סגירת מעגל ממש יפה. אתה יודע, אחרי סגירת המעגל שאנחנו עשינו בסוף השנה. אני יודעת שקצת כתבתי לך גם בכנס עצמו, ואני יודעת שכבר דיברתי קצת על מה שהיה שם מול מייקל, אבל... אני לא יכולה באמת להסביר לך את הכל עד שניפגש ונשב ונדבר כמו שצריך. אבל כן, זה היה הרבה יותר מסתם סגירת המעגל שחשבתי שזה יהיה.

וזה גרם לי לחשוב עלינו.

אתה זוכר שביום שנפרדנו בפעם הראשונה (אני כזאת נוראית, נכון?) דיברנו והכל היה קליל ורגוע כזה, ואז בשבוע שאחרי זה, כשמצאתי אותך אחרי הבחינות בע"פ, קצת... בכיתי? אמרתי שאני בוכה בגלל דברים טיפשיים ואתה אמרת שזה לא טיפשי (לפעמים זה מטריף אותי שאתה כמעט תמיד צודק - ראית איך זה השתנה מתמיד?). אבל למרות שקצת בכיתי, עדיין הייתי בסדר ועדיין חייכתי ועדיין... אתה יודע, הייתי אני. ומעבר לזה שזה שינוי מטורף ביחס ללפני שנה, פתאום חשבתי על איך זה יהיה לפגוש אותך עכשיו - אחרי כל מה שעברתי וכל מה שלמדתי בכנס. זה מצחיק, אבל אני די בטוחה שכמוך, מייקל אפילו לא מתחיל להבין כמה הוא השפייע עליי באינטרקציות שהיו לנו בכנס. ותהיתי קצת... איך זה יהיה.

כי נכון שחשבתי עלייך מדי פעם. נכון שאפילו קצת דיברתי איתך בראש שלי מדי פעם. הרבה דברים הזכירו לי אותך. ממש דאגתי לך בתקופה של המלחמה, ובשיקגו (בעיקר בכנס, אבל המבחר די מצומצם כי זה כנס ספציפי) חיפשתי משהו להביא לך (ממש רציתי להביא לך את היומן מפדקון, אבל הייתי די בטוחה שתהרוג אותי כי עדיין הייתי תלמידה והכל), וברור שחשבתי עלייך המון עם כל מה שקרה בכנס בפרט ובשיקגו בכלל... אבל האמת היא שאני מרגישה... בסדר. וזה מרגיש קצת מוזר, אבל טוב מוזר, לדעת שאני במקום טוב כל כך מבחינת עצמי.

אבל איזה שינויים מטורפים ב-365 הימים האחרונים, אה? מדהים.

שלא תעז לנסות להתחמק ממני, זה ברור? אני אדבר איתך. נקודה.

שמור על עצמך, ילד, בסדר?

אוהבת,

אן.